ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ד', יז’ בתשרי תשע”ט
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
חוברת מחקרים בפסיכולוגיה צבאית מלמדת שההתנתקות וההכנות לה הכניסו את צה"ל לבלבול מושגי, והפכו אותו לכלי פוליטי

 http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces?articleId=4355&channel=1&subchannel=2   בעדותו בוועדת וינוגרד סיפר רפי איתן כי לאחר ביקור בפיקוד צפון הוא אמר לראש הממשלה ש"זה לא צה"ל שאני מכיר". למותר לציין שהוא לא היה לבדו. גם מפקדי העבר של צה"ל שנפגשו לכינוסים בהולים אחרי המלחמה העבירו אותו מסר, ואולי אף במילים בוטות יותר. דוח וינוגרד וכל הפרסומים העיתונאיים על מלחמת לבנון 2 מאפשרים למחקרים המתפרסמים במקביל על ההתנתקות, משימת צה"ל מהקיץ שלפני שעבר, להתחבא. ייתכן שבדיקת מחקרי ההתנתקות אל מול תופעות מלחמת לבנון 2 בצה"ל יכולה להצביע על קשר בין שני האירועים, ובעיקר להסביר את הכישלון בלבנון 2. CM8ShowAd("Middle_Spot"); המחקרים על ההתנתקות הם במידה רבה מבהילים יותר מהתחקירים על המלחמה; הם משקפים מהפך מנטלי בקרב השלד הפיקודי של צה"ל, ומלמדים על כך שצה"ל הפך לשדה קרב של יועצים ארגוניים ומומחים פסיכולוגיים שעשו בו כבתוך שלהם. מהמחקרים, כפי שהם מופיעים בחוברת 'פסיכולוגיה צבאית' (דצמבר 2006) בהוצאת המרכז לפסיכולוגיה צבאית יישומית, משתקפות הסכנות האורבות לארגון צבאי המתנתק מייעודו המקורי ומסיבת קיומו. עולה מהמחקרים הללו שצה"ל הפך לצבא שעצם קיומו הפך לעילת קיומו. אין לו צורך באויב, ואין לו חפץ בהגנה על אזרחי המדינה; הוא תלוי ברצון גופים פוליטיים שיכולים להפנות אותו לצורך כל משימה שהיא, ותוך כך לשנות את שפת המושגים הצבאית. לא מתאים לי במאמר שמפרסמים בחוברת החוקרים גדי ביאליק ונטע ארנון הם כותבים כי "הממצא המרכזי של המחקר נוגע ביצירת פרשנויות אישיות, ובשונות בשיח המשימה הצה"לי הייחודי שהובנה לקראת משימת ההתנתקות. המסקנה המרכזית של מחקרנו נוגעת בתפקוד המפקד הצבאי בשדה הפעולה הפוסט-מודרני, בצרכים ובמיומנויות החדשות שנדרשות ממפקדים במרחב פעולה חדש זה. כמחקר ייחודי בתחום עקירת אוכלוסיות אזרחיות, שמתמקד בגורם שביצע את הפינוי במו ידיו, מחקרנו מאפשר למידה ובחינה של תובנות חדשות לקראת אפשרות של אירועים דומים, כמו גם הטלת ביצוע משימות צבאיות לא-מלחמתיות על צה"ל בעתיד". עולה מהפ?סקה הזאת, שצה"ל כבר הפנים את היותו "צבא פוסט-מודרני" וכתוצאה מכך בנה "שיח צבאי חדש", והחוקרים אפילו לא מבחינים כי הביטויים אינם בדיוק פוסט מודרניים אלא יותר אורווליאניים. הסצנות המטורפות ממלחמת הקיץ שעבר, שרבים העידו עליהן, שבהן מפקדים מכל הדרגות התווכחו והתמקחו על משימות ועל פקודות והחליטו מה מתאים להם לעשות ומה לא מתאים, לקוחות היישר מהמודוס אופרנדי שהושרש בצה"ל לקראת ההתנתקות ותוך כדי ביצועה. מבצע חומת מגן ושרשרת הפעולות שלאחריו יכולים לדעתי לשמש מעין סרגל שבאמצעותו ניתן למדוד מה קרה לצה"ל. חומת מגן היא מלחמה לא-כוללת שהתרחשה לפני כחמש שנים. את צה"ל של חומת מגן הציבור ומפקדי העבר הכירו וזיהו. לדוגמה, הקרב בג'נין. דווקא הקרב הכי קשה והכי פחות מוצלח מבטא את ערכי צה"ל המסורתיים. על אף כל הקשיים, היעד הושג, המשימה בוצעה. 23 הרוגים. מה קרה בין לבין? מתוך ארבע השנים המפרידות בין לבנון 2 לחומת מגן, לפחות שנה הוקדשה בצה"ל להתנתקות. זה היה, כפי שנכתב בחוברת הפסיכולוגית, "אירוע הליבה של הצבא". וזו הפעם הראשונה שמשימתו המרכזית של צה"ל היתה מה שמכונה עכשיו פצל"ם – פעולה צבאית לא מלחמתית. הפצל"ם והשיחדש "...ייחודיות משימת ההתנתקות כמשימה צבאית פוסט מודרנית אל מול המשימה הצבאית הקלסית, שהיא לחימה כוללת נגד אויב מדינתי. ברובד זה, נאפיין את משימת ההתנתקות כמחייבת שיח משימה חדש ומותאם עבור פעולת 'לא לחימה' נגד 'לא אויב'". בניסוחים אורווליאניים אלה מסבירים החוקרים את העברתו של צה"ל לפסים של צבא מוכוון עקירת אזרחים, משימה שבאופן מוחלט אינה נכללת בייעודו של צה"ל וכמובן אינה חלק מסיבת קיומו. מפקד אוגדה אחד אמר בכנס פיקודי מסכם לקראת ההתנתקות: "אני מבקש להזכיר לכם שאנחנו כבר דוברים את השפה ומתעסקים בה מעל שנה. המ"פים שלנו יצטרכו ללמוד את השפה ולהעביר אותה לחיילים שלהם בתוך שבועות בודדים". ייעודו של צה"ל, כפי שהוא מנוסח במסמכים שונים, הוא "להגן על קיומה של מדינת ישראל, שלמותה, ריבונותה ושלום תושביה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים הקיים בה". ביאליק וארנון מתייחסים לייעוד זה ולשפה הצבאית הגזורה ממנו כמשהו שהוא נחלת העבר. "בעבר התאפיין השיח (הצבאי) בגישה סמכותית ורציונלית, שנשענה על הנעת החיילים למשימה הצבאית באמצעות הצגת שיח דיכוטומי המבחין באופן ברור בין 'אנחנו' ל'הם', בין צדקתנו – לטעותם, בין אהבה עצמית – לשנאת האחר", הם כותבים. מבחינתם, ונראה שזה גם הוטמע בצה"ל, אין כבר "אויב"; אויב מוגדר כ"שנאת האחר". "הד לטענות אלו", הם כותבים, "ניתן למצוא גם בייעוד צה"ל. בייעוד ניתן לראות את הבלטת מקומו של האויב כמאיים על קיום מדינת ישראל, על ביטחונה, שלמותה, ריבונותה ושלום אזרחיה. לעומת השיח הצבאי בעבר, כיום חודרות לשיח הפיקודי הבנה, הומאניות, הוליסטיות ומוסריות, המטשטשות את גבולות השיח ומערערות על סמכותו. תוכנית ההתנתקות, כפעולה צבאית לא מלחמתית שלא יועדה למיגור אויב והשמדתו, היוותה דוגמה מייצגת לצורך החדש שעמד בפני מפקדי צה"ל, ליצור שיח פיקודי מותאם למשימה". כפי שהחוקרים מסבירים, תפיסת הניצחון ומילוי המשימה היו הקורבנות הראשונים של החדרת השיחדש של ההתנתקות, אותו פצל"ם מלפני שנתיים. "משימת ההתנתקות... מתאפיינת במספר קווי שוני מהותיים ממצב המלחמה הכוללת והקלסית", הם כותבים. "קווי שוני אלה נוגעים בסוגיות ובמושגים מרכזיים שמבנים את המשימה הצבאית, כגון מושג הניצחון, ההצדקה והלגיטימיות של הפעולה הצבאית". הערה: "בניגוד למלחמה בה ההצלחה היא ניצחון ותבוסה לאויב, בפצל"ם ההצלחה מוגדרת באמצעות גורמים פוליטיים ובהתאם למטרות המשימה". הערה נוספת של הכותבים: "מלחמה מוצדקת בכך שהיא מגינה על אינטרסים הנמצאים בלב הקונסנזוס החברתי, לעומת הפצל"ם שנחשב כהגנה על אינטרסים פחותי ערך או פחות מרכזיים". כדאי לשים לב למקומם של "הגורמים הפוליטיים" ב"משימת הליבה" כפי שהיתה ההתנתקות מבחינת צה"ל. המסקנה היא שצה"ל אכן הפך לפני שנתיים לכלי פוליטי, שלא פועל רק בלב הקונסנזוס אלא גם במשימה של "הגנה על אינטרסים פחותי ערך או פחות מרכזיים", כמו הגשמת תוכנית מדינית מפלגתית. גם ההצלחה במלחמת לבנון 2 הפכה בשנה האחרונה לקטגוריה שמוגדרת באמצעות גורמים פוליטיים. כנגד תחושת הכישלון הכללית, תקף ראש הממשלה אולמרט שוב ושוב בטענה שהמלחמה היתה "הצלחה גדולה". אולי באמת אנחנו רובוטים מסתבר שתוכנית ההתנתקות הפכה לקטגוריה של מטרות חדשות לצה"ל – "עקירת אוכלוסייה אזרחית ייחודית". החוקרים מאבחנים שלושה מצבי עקירה ראשיים (ובכך מעניקים להם לגיטימציה): "עקירה כתוצאה של אסונות אקולוגיים בסביבה הפיזית"; "עקירה אדמיניסטרטיבית כדי לקדם מדיניות פיתוח"; "עקירה כתוצאה של אירועים פוליטיים... הגירה כפויה ולא מתוכננת". בעוד פינוי חבל ימית היה בגדר "עקירה לצורכי שלום", פינוי יישובי חבל עזה וצפון השומרון היה "עקירה ללא מטרה פוליטית ברורה" – כך מודים במפורש החוקרים. ואכן נמצא שרבים מהמפקדים חיפשו לגיטימציה לפעולתם מתחת לאדמה, ולפי התבטאות אחת מייצגת, רק ההיגיון הפנימי של הארגון הצבאי והצייתנות יצרו לגיטימציה: "אני לא מחפש היגיון מדיני. איש צבא מחפש היגיון צבאי ולא מדיני-פוליטי. משימת הפינוי בכללה היא שאלה מדינית. אנחנו כלי שרת בידי הפוליטיקאים". מפקד חטיבה שמצוטט במחקר אמר: "כל פעם אתה שואל את עצמך – אולי באמת אנחנו רובוטים? אולי הכינו אותנו כמו רובוטים? אולי הכנו את עצמנו כמו רובוטים? והתשובה היא כמובן – לא". סגל מפקדי בה"ד 1: "המטרה עכשיו עם הצוערים היא לא לדבר על מה היה ולפרוק תסכולים על ההתנתקות... התעסקנו בזה יותר מדי. הגדשנו את הסאה. המטרה היא חזרה לקורס". וכדי להשלים את המכלול האורווליאני שהציף את הצבא, ראוי להזכיר כי במערכי חיל החינוך הושם דגש על ערכי הדמוקרטיה במסגרת ההכנות להתנתקות; זה היה ניסיון לבצע בקצינים ובחיילים אינדוקטרינציה שתיצור זהות בין ההתנתקות לבין הדמוקרטיה. רבים מאלה שהתנגדו להתנתקות נתנו רק צידוק אחד לביצועה: שלמותו של צה"ל, לא לשבור את ההיררכיה המדינית-צבאית. כלומר, המעשה האנטי-דמוקרטי של ההתנתקות הוצדק בקו ההגנה האחרון רק על ידי המחשבה על אסון אנטי-דמוקרטי גדול עוד יותר – שבירת המשטר הישראלי עצמו. אם השמאל נחוש, צה"ל נחוש אני מודה שחשבתי עד היום שהטענות כאילו כישלונו של צה"ל במלחמה האחרונה נבע מההתנתקות היו חסרות בסיס ולא משכנעות. הן נראו לי כמבוססות על השקפה אידיאולוגית, וייתכן שזה באמת היה מקורן. באופן דומה, גם הטענות על כך שצה"ל השקוע ב"שליטה על עם זר" וב"כיבוש" לא יכול היה להתכונן למלחמה אמיתית, נראו לי מופרכות. בעקבות קריאה בחוברת הזאת של המרכז לפסיכולוגיה צבאית יישומית קשה שלא לראות את הקשר בין הבלבולת המושגית, בנוהל הקרב וברוח הקרב, שמאפיינת את שני האירועים המרכזיים בחיי צה"ל בשנתיים האחרונות. מי שנתן יתר תוקף לטענה שהכישלון במלחמה נבע מההתנתקות הוא האלוף יפתח רון-טל. נראה שהוא יודע מה שהוא אומר. לכאורה רוב היחידות המבצעיות של צה"ל לא היו קשורות כלל להתנתקות, אלא היו במעגל החיצוני שחצץ בין פעולת ההתנתקות לבין הטרור הפלשתיני. אבל חטיבת גולני היתה בעסק, וקורס טיס וצוערי בה"ד 1. ויותר מכולם – כל סגל הפיקוד הבכיר. וזה מה שקובע. בהשוואה בין ההתנתקות למלחמת לבנון 2 בולטת כמובן ה"הצלחה" המלאה – הניצחון – בהתנתקות, אל מול מאזן כישלונות והישגים מפוקפק במלחמה. ייתכן שההבדל נעוץ בהסבתו של צה"ל מכלי מלחמה קונסנזואלי שנאמן לייעודו המקורי – לכלי שנועד להגשים משימה מוגדרת פוליטית. בניגוד לרושם שנוצר מאז ההתנתקות, ערב ביצועה היתה דעת הקהל בישראל מחולקת כמעט חצי-חצי בין התומכים למתנגדים. במלחמת לבנון השנייה, לעומת זאת, היתה הסכמה רחבה של יותר מ-80 אחוז. התמיכה במלחמה היתה כללית, למעשה, מלבד גורמי שמאל קיצוניים. לפי זה, אין קשר בין "רצון העם" לבין תפקודו של צה"ל. הציבור לא הצליח בשנה שעברה לשבור את חוסר רצונו, את סרבנותו, של הפיקוד הבכיר כדי שיניע את צה"ל למשימה מלחמתית כפי שנתפסה על ידי הרוב הגדול של הציבור. "סרבנותו" של הפיקוד הבכיר, שלא דחף לפעולה קרקעית נרחבת, גובתה על ידי האליטה הפוליטית – שגם היא לא ראתה כאן מלחמה והיתה משותקת מפחד הלחימה על אדמת לבנון. לא עזרו לציבור בעניין זה "התקשורת" ו"הפרשנים", שגם הם דחפו לפעולה קרקעית רחבה. הציבור כמו דחף את צה"ל פנימה בניגוד לרצונו. מתברר שלכידותן של קבוצות אליטה שונות ברצון פוליטי מסוים יש בה כדי להניע את צה"ל ולהפוך אותו למוכוון משימה עד להשגתה, גם אם הציבור עצמו ספקני ולא נחרץ בתמיכתו, כפי שהיה בהתנתקות. במילים אחרות, לכידותו של השמאל – העבודה ומרצ יחד, בלי קשר למספר המנדטים שלהן – קובעת את מידת נחישותו של צה"ל בכל הקשור למשימותיו. כדי לשחוק את התקלה האסטרטגית הזאת, הציבור נדרש לעבור תקופה ארוכה של ספיגה, כמו באינתיפאדה, שרק לאחר שנה וחצי של רצח ופיגועים קיבלה מענה צה"לי הולם. במלחמת לבנון נדרש חודש שלם של ספיגה והתברברות עד שהמערכת התחילה לכוון את עצמה להתקפה. כשזהו המצב, שצה"ל אינו נדרך לביצוע משימותיו הלאומיות כפי שנגזר מייעודו המקורי אלא מתפקד כצבא פוסט מודרני, ייתכן שהאלוף שטרן צריך לבדוק את בעיית ההשתמטות מגיוס במקום אחר. מוטב לבדוק את מסכת הערכים של צה"ל פנימה במקום להמציא דחלילי הסתה בדמות סלבריטאים משתמטים ואוגדות חרדיות.