ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
שנה לאחר הגירוש התאסף צוות אנשי אנשיי הימין שביקש לפצח את הנוסחה הפסיכולוגית בה השתמש צה"ל על מנת להכשיר את חייליו לביצוע משימה שנגדה כל רגש והיגיון

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/6789   'נחישות ורגישות', סיסמת החיילים בעקירת גוש קטיף,הצליחה להרגיז לא מעט אנשים. התבוננות מעט מרוחקת בשילוב המנוגד הזה עשויה להעלות ניחושים שונים באשר למי שעומד מאחוריה. היום מסתבר שאין מדובר בסלוגן גאוני שהומצא על-ידי משרד פרסום עתיר פרסי 'קקטוס הזהב'. הסיסמה נולדה במוחם הקודח של פסיכולוגים. פסיכולוגים צבאיים, שזו היתה דרכם לעקוף את הבעיה הקשה שניצבה לפתחם עם פרוץ רעיון ההתנתקות: איך גורמים לצבא שיודע להילחם באויבים, להיאבק באחים שלו מבלי להפוך אותם לאויב. המעורבות של פסיכולוגים בהכנת המפקדים והחיילים למשימת העקירה מהגוש היתה גבוהה מאוד, אולי הגבוהה מאי פעם. התוצאות נראו בשטח. מנקודת מבטם של המגורשים היו אלה המשפטים הלקוניים והחוזרים על עצמם שאמרו המגרשים, המאסות של הצועדים בסך, צבע המדים השחור, סמלי המדינה הרבים, הסטת המבט מפניהם של המיועדים לעקירה ועוד. מצדם של החיילים המגרשים הדבר בא לידי ביטוי בדבקות לא נורמאלית, כמעט לא צפויה, במשימה לא נורמאלית, לפחות לא לצבא ההגנה לישראל עד קיץ תשס"ה. הפסיכולוגים הצבאיים יצאו מרוצים מהתוצאה. העבודה על נפש החיילים, ודרכם על המגורשים, עשתה את שלה בשטח. מתי החלה המעורבות הזאת במשימה? מה היו המסרים שנשתלו במהלך ההכנה המנטלית של החיילים? האם הגירוש השפיע על נפשם של החיילים? באלה ושאלות נוספות עוסק צוות צחה"מ: צוות חקירת הכנה מנטלית של מתנדבים, אנשי ימין. לפני ההתנתקות פעלו חברי הקבוצה כדי למנוע אותה, ובימים שבהם היא בוצעה הם שפשפו את עיניהם שוב ושוב: זה קורה – חיילי צה"ל מצייתים לפקודה שהקבוצה מחשיבה כבלתי חוקית בעליל. הם רצו לדעת איך זה קרה.     רק מילאו פקודה על צוות החקירה של ההכנה המנטאלית נמנים חברים ימניים שאינם דתיים. כל התחום של רבנים-סרבנות אינו בתחום המחקר שלהם, אבל כקרובים למגזר מבחינה אידיאולוגית, הם התפלאו, במיוחד על החבר'ה הדתיים, ששיתפו פעולה עם צה"ל ופינו אחים. אולי כי ציפו מהם לרמה מוסרית גבוהה, אולי בגלל שרוב הציבור הציוני-דתי אוחז בהשקפות ימניות. בקבוצת המחקר, שאיננו מחקר אקדמי, חברים תנה להבי, בועז העצני, ד"ר גדי אשל, ד"ר רחל טסה ורות איזיקוביץ', שמרכזת את העבודה, ועמה גם נפגשנו. איזיקוביץ' מדברת על תחושות קשות, קשות מאוד שיש לה ביחס למדינה. זה נכון, היא כבר שנים לא מניפה את הדגל ביום העצמאות, אבל מאז העקירה של גוש קטיף היא לגמרי מנותקת מהמדינה. "המחשבות עלו בי תוך כדי נסיעה בחולות לכיוון הגוש, עם אורות כבויים והצפלין למעלה. בכל ניסיונותינו לא הצלחנו להגיע לגוש, ופעם אחת גם עצרו אותנו. פשוט הרגשתי מנדט בריטי וספר לבן". בימי ההתנתקות, כאמור, ציפו איזיקוביץ' וחבריה למשהו אחר מחיילי צה"ל, ונדהמו לראות שהחיילים צייתו למפקדיהם, עם כל ההפצרות, הבקשות, הבכי והתחנונים של המתיישבים, ולמרות הפקודה הלא צה"לית שקיבלו. איזיקוביץ' לוקחת את התנהגות החיילים צעד אחד קדימה, והולכת לכיוון שיכול לקומם לא מעט אנשים. בפעם הראשונה שהדבר קפץ לה לראש, היא מודה, היא הצליחה להפליא אפילו את עצמה, אבל היום היא חוזרת על ההשוואה הזו שוב ושוב: "חשבתי: רגע, מה אנחנו רוצים מהחיילים הגרמנים? הם הרי רק מילאו פקודות. תמיד אומרים שאסור להשוות וזה לא אותו דבר, וגם מבחינתי זה לא אותו דבר, אבל זה קפץ לי לראש". העיבוד הרציונלי היקשה על איזיקוביץ' עוד יותר, כשגילתה שחיילים רבים אמרו 'רק מילאנו פקודות'. "אז או שנסלח לחיילים הגרמנים, או שמותר לנו להשוות אותם לחיילים הגרמנים. נכון שהם לא רצחו, אבל  בהתחלה גם החיילים הגרמנים לא רצחו. בהתחלה הם רק שללו את הרכוש והכניסו את היהודים לגטו, ולקחו להם את הפרנסה והכול. כשאנחנו רואים מה קורה היום, זה די דומה". אגב, בצוות של איזיקוביץ' אין תמימות דעים בנושא, וחלק ממנו רואה את הדברים אחרת. מכל מקום, כשימי העקירה חלפו, החליטה איזיקוביץ' שהגיע הזמן לעשות משהו. מחאות וכינוסים כבר לא נראו לה, ולאחר התייעצות עם כמה חברים, הוחלט לחקור איך זה קרה – איך היה ציות מקיר לקיר. על-פי נתוני צה"ל מדובר ב-70 סרבנים, ותו לא.  הקבוצה היתה משוכנעת שחיילים ירצו לדבר על זה, לשתף, אבל היא נתקלה בקיר אטום. גם מי שהסכים לדבר התחרט, ובסופו של דבר הם נותרו עם מספר מרואיינים לא רב. חוויית הגירוש היא לא דבר שנעים להיזכר בו, הם אמרו. מצד שני, הם גם נתקלו בכאלה שלא הבינו מה הסיפור. היתה התנתקות ונגמרה, מה הביג דיל? הקבוצה פנתה לכל עבר, והניחה את ידה על כל מה שיכלה למצוא: דיסקים וחוברות הכנה לגירוש, סרטים שנעשו על משפחות, עדויות, כתבות בכלי התקשורת ועוד. הממצאים שלהם אולי אינם יכולים להחליף מחקר מקצועי מקיף, אבל הם מצליחים להעלות תהיות קשות בקשר לתפיסת צה"ל את עצמו ואת האזרחים, ולספק הצצה למה שהיה שם לפני, תוך כדי וגם אחרי העקירה.   לחימה בלי אויב? "כל פעם אתה שואל את עצמך: אולי באמת אנחנו רובוטים? אולי הכינו אותנו כמו רובוטים? אולי הכנו את עצמנו כמו רובוטים? התשובה היא, כמובן, לא!... היו הזדהות והיו דמעות, אבל המאסה לא נשברה" (מח"ט במהלך הפינוי).  איזיקוביץ' מספרת שהחוברת הראשונה של ההכנה המנטאלית היתה מוכנה כבר ביולי 2004, עוד לפני שההחלטה על העקירה עברה את הקריאה השלישית בכנסת. זאת ההוכחה מבחינתה שצה"ל כן בוחר את משימותיו. לפעמים הוא אף קופץ עליהן לפני שנתבקש על-ידי הדרג המדיני. סא"ל צור קרן היה הפסיכולוג של פיקוד דרום בעת נאומו של אריאל שרון בכנס הרצליה. לפי כתבה של אלכס פישמן מ'ידיעות אחרונות', היה קרן שותף בצוות החשאי שהקים דן הראל (אלוף פיקוד דרום דאז) מיד אחרי הכנס, ונגע להתארגנות למשימה. באחת ההזדמנויות פרש קרן את הבעיה המרכזית שעמדה בפני הפסיכולוגים בבואם לטפל בנושא: "צבא הוא ארגון שתכליתו להכניע את האויב. אין צבא בלי אויב. והנה, אנחנו במצב שאין אויב... כאן אפשר לפתוח את היריעה ולשאול אם באמת זו בכלל משימה של הצבא. אבל הצבא איננו בורר את משימותיו". התפיסה שלפיה צה"ל אינו בורר את משימותיו אלא מציית לדרג המדיני, היא אחד המסרים המרכזיים שהועברו לחיילים במהלך ההכנה המנטלית שלהם. והנה, בכתבה ב'הארץ' פורסמו תוצאות מחקר פנימי של ממד"ה (המרכז למדעי ההתנהגות של צה"ל), שאחת הסיבות להצלחת ההתנתקות היא היותה חד-פעמית. כותבי המחקר מזהירים שפינוי נוסף של יישובים יהיה סרט שונה. מי שרוצה, בהחלט מוזמן לראות במילים האלה תמרור אזהרה גדול וברור על השתתפות צה"ל בפינוי עתידי. אם הוא לא בוחר את משימותיו, לפחות הוא מציג הסתייגויות ברורות.     ובכן, איך מארגנים את הצבא להילחם מול לא-אויבים? קודם כל, ממשגים מחדש את אזור העשייה, משום שזו אינה מלחמה. את המבצע מכנים 'שבת אחים', וקוראים לו 'משימה לאומית'. הסיסמה המובילה היא 'רגישות ונחישות', כשהפסיכולוגים יודעים שעודף נחישות תביא אותם למקומות של מכות (שהיו גם היו), ועודף רגישות תשבית את המשימה. בשטח, סיכמו הפסיכולוגים הצבאיים בחוברת שהוציאו לאחר שחקרו את הנושא, התקשו הכוחות המפנים לקיים את השניות הזאת. הדבר נע בין המון רגישות לרק נחישות. "אפשר לגמור את זה בעשר דקות, לעשות הצגת תכלית על מאה איש, וכל שאר האלף יבקשו לעלות לאוטובוסים", הם מצטטים מ"פ בעת הגירוש. לא לסרב כלל צה"ל עבד על החיילים מבחינה מנטלית. לצורך כך הוא הכין חוברות מהודרות, דיסקים ומערכי שיעור בעלי מסרים ברורים. מטרת הערכה היתה להבין את המקום שממנו המפונים יפנו אל המפנים. הדרך היא "ניתוק רגשי", "חשיבה מתקנת", "שליטה על המחשבות והרגשות" ועוד. במקום אחר נאמר כי אם החייל נתקל בקושי, עליו להתנתק רגשית ולדבוק בצדדים הטכניים של המשימה.  המסרים שהועברו לחיילים היו מגוונים. הראשון שבהם הוא מין שרשרת של מסרים לוגיים, שהתוצאה הנובעת מהם היא חובת הציות. השרשרת עובדת באופן הבא: א. ההחלטה התקבלה בצורה דמוקרטית, לכן היא חוקית. ב. צה"ל ממלא את המשימות שמטילים עליו. ג. תפקידו של צה"ל הוא לשמור על הדמוקרטיה ("אין שום ייעוד כזה לצה"ל", מדגישה איזיקוביץ), והמסר הרביעי: אם לא תהיה דמוקרטיה, המדינה תיהרס. כיוון שכך, חלה על החיילים חובת הציות. בעדותם של חיילים בפני אנשי צחה"מ חזר הסיפור שלפיו מושג של 'חורבן בית שלישי' עמד מול סירוב פקודה. כמו כן הסבירו להם שסירוב פקודה היום יביא לסירוב של השמאל במלחמה הבאה, ושזו "המשימה הכי לאומית של צה"ל, ואם הוא לא יעמוד בה – הוא יקרוס". חיילת שביקשה לסרב סיפרה שהמפקד צעק עליה ועל חברתה: "בגללכם ייחרב בית המקדש השלישי, ולילדים שלכם לא תהיה מדינה". צוער בבה"ד 1 סיפר ש"הכניסו לכולם לראש בצורה מאוד חזקה שאם הם לא עושים את זה, אין מדינה". הוא סיפר על שבוע שלם של דיבורים על דמוקרטיה, וגם האחרים סיפרו שהמסרים טופטפו שוב ושוב. "טחנו את המוח", כמו שאמר אחד החיילים. צה"ל גם נגע בסוגיית סירוב הפקודה. בסרטונים שחולקו למפקדים מופיעים קצינים מן השמאל שהסבירו איך במלחמת לבנון הראשונה, למרות שהמלחמה נגדה את מצפונם, הם לא סירבו. "מי שרוצה להישאר בצבא חייב למלא פקודות, אחרת תהיה פה אנרכיה", כך אמרו, או "היה ברור שזו פעולה עם מטרות פוליטיות שאנחנו לא מזדהים איתן. פלוגה שלוקחת את הרגלים ומסתלקת להפגנה פוליטית פוגעת בצד המבצעי, המוראלי". במבט שטחי נראה כי הטיפול בסירוב הפקודה הוא משמעותי. אבל איזיקוביץ' מזכירה את המהות והמטרה של צה"ל – להילחם באויב: כן. להילחם באחים ולפנות אותם: לא ולא. צה"ל גם לא דילג מעל סוגיית ה'פקודה בלתי חוקית בעליל'. הסרטונים והשיעורים עסקו גם בזה, רק שהדוגמאות הובאו ממקומות קיצוניים: הטבח בכפר קאסם בשנת 56', ואדולף אייכמן, שניסה לטעון כי היה 'בורג קטן ומילא הוראות'. כלומר: פקודה בלתי מוסרית תהיה רק פקודה להרג רב-אזרחים על רקע אתני.   שוחד ולחץ פיזי מתון מעבר לכך היו סימולציות מעשיות, שבמהלכן היו צריכים החיילים לעמוד בפינוי, לפעמים ללכת מכות. חיילים מעידים כי לפעמים ההצגות גלשו למכות אמיתיות. פעם אחת, מרוב התלהבות, נשבר זוג משקפיים לאחד השוטרים. המפקדים, סיפרו חיילים, ניצלו את הסימולציות כדי להעביר מסרים נוספים, למשל שהמתיישבים הם 'אויבי העם', שהם 'כבשו מהערבים' ועוד. בסימולציות עבדו גם על משפטי התחלה, אמצע וסוף, ושיננו אותם לכוחות מהמפנים עד שהם נכנסו לראש. הפסיכולוגים לא הפסיקו לומר שמה שישמעו מפיהם של המיועדים לעקירה זה לא אישי ולא נגדם. כך יוצרים הרחקה והדחקה. נוסף לכל אלה אומרים אנשי צחה"מ כי היה גם נושא של שכר ועונש למפנים. הם קוראים לזה שוחד. "נוצר צורך לפטר 2000 נגדים בקבע, ואמרו להם שאם ישתתפו בפינוי, הם יחוסנו מפני פיטורים. השוטרים שהשתתפו בפינוי, קיבלו כל אחד מענק של 16 אלף שקל. במחנה רעים היו תנאים מצוינים: טלוויזיות פלזמה וטלפונים חינם, אוהלים ממוזגים ומועדונים מאובזרים", אומרת איזיקוביץ'. מצד שני היו מכות ואיומים על מי שהודיע שהוא עשוי לסרב. לפי עדות של קבוצת בני"שים: "הם פחדו לסרב כי אמרו להם שלא ימשיכו כבני ישיבה. הם חששו לחלומם להיות לוחמים. אמרו להם שלא יקבלו מענק, שישבו בכלא, שזה יזיק להם במילואים ובאזרחות". האיום המפורש או המסווה היה אחת הסיבות לכך שבמעגל הראשון היו חיילים שהשתתפו בקורסים יוקרתיים של צה"ל. הבני"שים ידעו גם לספר על חייל שסירב פקודה בכפר דרום ו"הרגו אותו במכות". והוא לא היחיד. הלחץ שהופעל על מי שרצה לפטור את עצמו מכל העניין היה רב, פיזי ומנטלי. "זו היתה מין תנועת מלקחיים שהגיעה מכל הכיוונים", אומרת איזיקוביץ' ומוסיפה עדות של חיילים שאומרים שהצבא פשוט שיקר להם, ואמר שלמתיישבי הגוש ניתנו כספים ושהם כבר רכשו בתים אחרים. הבני"שים מעידים שהדיוק והתקתוק של המשימה מצדו של צה"ל גרמו להם להאמין שהדיור של המתיישבים הוא נושא סגור. היו מסרים שהופנו לכאורה כלפי ציבור המיועדים להתפנות, אבל למען האמת פעלו גם על החיילים עצמם. למשל המדים: סמלי ישראל שובצו בכל מקום אפשרי, ההופעה היתה מוקפדת מאוד, ולא בלי חשיבה מוקדמת. דורית גרוס, הפסיכולוגית שעיצבה את מדי המגרשים, אמרה: "חלק מהסיפור היה המסות של האנשים, התגים, המדים. השמירה על ההופעה החיצונית היתה מאוד משמעותית. החיילים היו גאים, זה היה חלק מההכנה שלהם. אתה במדים, אתה נושא את דגל ישראל. זה עשה משהו, לא סתם חבורת ארחי פרחי". איזיקוביץ' וחבריה טוענים כי היחידות המגרשות הורכבו לא רק מחברי קורס הטיס היוקרתי, שחרב ההדחה מונפת מעל ראשם, אלא גם מיחידות לא אורגניות של כל מיני אנשים שאספו אותם מן הגורן ומן היקב. חיילת העידה: "היו שם ג'ובניקים שמאוד התלהבו מ'המשימה הלאומית'. סוף סוף כאילו צריך אותם. היו פקידים, לא אנשים ברמה שאפשר לדבר איתם או משהו".   חרדת התנתקות במהלך העקירה היו חיילים שהתמוטטו. אחרים פרשו ובכו, וחלקם הודיע שהם לא יכולים יותר. העובדה שחיילים עלולים להישבר היתה ידועה. לשם כך, אמר ד"ר צור קרן, הוחזקו לידם צוותים של פסיכולוגים. לדבריו הופעלו 30-40 פסיכולוגים, אחד לכל גדוד. בסוף כל יום נערכו סיכום והפקת לקחים, "איפה קשה יותר ואיפה קל יותר, ואיפה מבינים את הצד השני". נכון, רובם נראו אטומים. רובוטים במקרה הטוב. הם לא הישירו מבט, ככל הנראה כי הורו להם שלא לעשות כן. אבל האם החיילים שהשתתפו בעקירה נפגעו נפשית מכל האירוע? הצוות הצליח למצוא עדויות על כך שכן, שלבית חולים 'הדסה' הגיעו מאות חיילים לטיפול נפשי במהלך הפינוי. כתבה שפורסמה חודש אחרי הגירוש מצביעה על סדנה שנערכה ל-17 חיילות. הבנות העידו על קשיים: "אני לא רוצה להתקרב למה שהרגשתי שם", אמרה אחת. "לא רק שאיננו רוצות לדבר על מה שאירע לנו, אלא שאיננו מסוגלות לשמוע את סיפוריה של האחרת. זה כואב מדי", אמרו אחרות. נוסף לאלה היה חייל שתבע את צה"ל על כך שההשתתפות בגירוש גרמה לו לנכות נפשית, כולל פלאשבקים, סיוטים, חרדות ודיכאונות. החייל התגייס שנתיים לפני הגירוש כשהוא בריא בנפשו, והספיק לבצע שורה של תפקידים לפני כן. בצה"ל טענו כי מעט מאוד חיילים הגיעו אליהם כדי לקבל סיוע נפשי, אבל עקורים רבים ראו מחזות של חיילים שנשברו מול עיניהם. ייתכן גם שחיילים איבדו את אמונם בצבא, ולכן לא פנו לקבלת סיוע נפשי ממנו. בכל מקרה, בשורה התחתונה, צחה"מ לא הצליחו לקבל נתונים מסודרים על מספר החיילים הנפגעים. הדבר הכואב ביותר, לדברי איזיקוביץ', הוא שיש חיילים שזה לא עשה להם כלום. היא לא מחפשת דווקא נזקים נפשיים ארוכי טווח, אבל היא מדברת על חיילים שלא הבינו על מה המהומה. "מהבחינה הזאת, אני לא בטוחה שלולא ההכנה המנטלית צה"ל לא היה מצליח לבצע את הפעולה הזאת". עבור איזיקוביץ' זו הוכחה למצב המוסרי של העם היושב בציון. "כשהשלטון מושחת, למה אפשר לצפות מילדים בני 18? ומצד שני צריך לצפות מהם, זה כבר גיל שהם יוצאים למלחמות, מחליטים לחיים ולמוות", היא מתלבטת בקול.   "הפסיכולוגים יצרו נזק ביודעין" צוות החקירה בודק מה כדאי לעשות עם החומרים שהעלה בידו. אחת הכוונות היא להגיש קובלנה לועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. פסיכולוגים התריעו עוד לפני העקירה מהגוש כי ילדים עלולים להיפגע נפשית ממה שיראו ויחוו, וזה עוד בלי לקחת בחשבון את המצב שבו שרויים הוריהם היום. פרופ' מולי להד ממכללת תל חי דיבר גם הוא על 85 אחוזים מילדי הגוש שיסבלו מקשיים בעקבות הפינוי, ו-15 אחוזים מהם שישאו את הצלקות בנפשם באופן כרוני. אחת החיילות סיפרה שהיו לה התקפי חרדה, שהרגישה נימול בחצי גוף. היא פחדה מאוד: "המפקדת אמרה לי: 'את היסטרית', ושאשאר ולא אצא להתנתקות", אבל בסופו של דבר החיילת מצאה את עצמה מפנה את עצמונה ויישובי צפון השומרון. "כל הזמן בכיתי, היתה מחשבה קשה שאני חלק מזה, שעשיתי משהו נוראי" להד לא היה היחיד שאמר את הדברים. הפסיכולוגים הצבאיים, אומרים אנשי צחה"מ, אחראים גם על מה שאירע למתפנים בעקבות המניפולציות שהפעילו עליהם. "הם היו מודעים לכך שעלולים להיות נזקים, והם כותבים שהם עשו מניפולציות. הם לא אמרו מה יהיו התוצאות". אבל אם התוצאות הפסיכולוגיות על העקורים היו תוצאה עקיפה של פעילות הפסיכולוגים, הנזקים שנגרמו לחיילים היו תוצאה ישירה של פעילותם, וגם היא היתה ידועה מראש. הרי זו הסיבה שהוצבו פסיכולוגים בשטח נון-סטופ. בערכות ההכנה נכתב כי המשימה היא בעלת "פוטנציאל רגשי ונפשי שדורש אימון רב וגיוס משמעותי של כוחות נפשיים". הפסיכולוגים הזהירו כי יש לשים לב לאנשים שמדווחים על תופעות גופניות כמו עצבנות, קושי לישון, תגובות רגשיות קיצוניות, תופעות התנהגותיות חריגות בקרב הצוות ועוד. עוד נכתב כי אלה הן תגובות נורמליות בעקבות אירועים טראומתיים. "מזעור נזקים לא יכול להיות תירוץ של פסיכולוג. אם אתה יודע שיהיו כאלה תוצאות גם על החיילים, וגם על המתיישבים וילדיהם, תצעק בקולי קולות: 'אל תעשו את זה'. אל תאמר 'זה אסון טבע'. אם אתם במערכת, אתם חייבים ליידע את החיילים שאתם עושים את זה". אומרת איזיקוביץ'. הקוד האתי של הפסיכולוגים מורה למטפלים להבהיר למטופלים באלו כלים הם עומדים להשתמש, מה הם עומדים לעשות, ולסיים את הטיפול באופן ראוי. כל אלה, מבהירה איזיקוביץ', לא היו כאן, ולכן קיימת עברה אתית של שימוש לרעה בטכניקות ואי מתן טיפול נכון.   צבא בעידן הפוסט-מודרני הצוות עובד על המחקר שלו כבר שנה, אבל רק לפני שבועיים הגיעה אליו חוברת ששופכת אור על כמה שאלות בסיסיות שניקרו אצלם מאז העקירה. החוברת נקראת 'פסיכולוגיה צבאית', והיא פרי עטם של פסיכולוגים צבאיים ממערך יחידות השדה של צה"ל. בכתב העת כותבים הפסיכולוגים כי משימת ההתנתקות שייכת לעולם האחר, הפוסט-מודרני, שבו צריך הצבא להתמודד עם פעולה לא צבאית, נגד לא אויב. הם ממשיכים וכותבים כי התפקידים הקלאסיים של הצבא הם היום רק הד רחוק. הפסיכולוגים, מסבירה איזיקוביץ', החליטו שאנחנו כבר כאן, בעולם פוסט-מודרני, ושמעתה זהו תפקידו של צה"ל. הפסיכולוגים חקרו את ההתנתקות מתוך אפשרות שהדבר יתרחש גם בעתיד. אגב, גם הם מסכימים שהעקירה מהגוש היתה "ללא מטרה פוליטית ברורה", וכי היתה חובה לבנות מערכת מושגית חדשה, משום שטיעוני הלגיטימציה הרגילים של "שלום, מלחמה או חוק" אינם רלוונטיים. "הם חיים בעולם פוסט-מודרני, וכנראה זה המילייה שמנהל לנו את החיים, בלי שידענו. הם החליטו שאין יותר מלחמות ואויבים, ושהצבאות מוסבים היום לצבא של פעולות של שמירת שלום", אומרת איזיקוביץ' בכעס. את החוברת, אגב, הם הוציאו רק לפני חצי שנה, שזה שישה חודשים בדיוק אחרי המלחמה האחרונה. מלחמה לא פוסט-מודרנית בעליל.