ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ב', כא’ בסיון תשע”ט
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
מעשה ה'התנתקות' בכלל וה'הכנה המנטלית' לביצועו בתוך כך, אינם רק קומבינה פוליטית או כשל איסטרטגי, אלא מימוש של תרבות ואידיאולוגיה. תרבות ואידיאולוגיה המנוגדות למוסר היהודי ולהוויה היהודית בכלל, ולציונות בפרט. "פוסט-ציונות": תרבות ואידיאולוגיה שצמחו כמוטציה יהודית וישראלית לזרם תרבות עולמי: הפוסט-מודרנה.

פוסט-מודרנה כלליפוסט-מודרניזם הינו זרם מחשבה ותרבות שצמח מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 במערב הליברלי[1]. זרם המטיל ספק בערכי היסוד של התרבות האנושית מראשיתם, או אפילו דוחה אותם[2]. הרעיון הפוסט-מודרני ("פוסט-מודרנה") טוען לתקופה היסטורית חדשה ("העידן הפוסט-מודרני") שבאה לאחר העת החדשה – "המודרנה". ביסודה זוהי ראיית-עולם חדשה וראיית אדם חדשה. ראיית עולם שסותרת את המודרנה, אף שצמחה מתוכה[3]. בצורתה הקיצונית, מערערת הפוסט-מודרנה על הנחת היסוד של החברה האנושית בדבר קידמה שמתפתחת בכלל החברה האנושית, באופן רציונלי וברצף היסטורי. במקומה, מועלית ספקנות בעצם קיומה של אמת – אמת כלשהי. בעצם ממשות המציאות המוכרת, ובשרשרת הנאירועים מקדמא דנא[4]. הפוסט-מודרנה רואה את העולם ואת ההוויה האנושית בכלל, כמאבק בין האינדיבידואל ובין הכלל, ברוח של רלטיוויזם[5] א-רציונלי וניהיליסטי. היא יוצרת שיח חברתי חדש; שוללת את המבנה החברתי המערבי מעיקרו, מאַיֶּנֶת את המדע, מניחה היסטוריה חדשה מהותית, ומקדמת מוצרי תרבות וצריכה חדשים. היא עיצבה עמדות "כפרניות" בתחומי חיים שונים: פילוסופיה, מדע, מדיניות, משפט, ספרות, מוסר, אמנות, ארכיטקטורה. עם שקיימת שוֹנוּת רבה בין הוגים פוסט-מודרניים, ועם שרעיון הפוסט-מודרנה אינו תאוריה שלמה ואחידה, יש מספר מאפיינים בסיסיים לכלל חסידי הרעיון. המרכזי שבהם הוא טענת "הבל הבלים" לגבי האמת ולגבי המציאות העולמית. להלן ביטויים בולטים של חסידות זו: א. אמת: אין דבר כזה "אמת אובייקטיבית": אמת אובייקטיבית היא משהו רחב, מלא פרטים, שאינו יכול להיות מועבר במלואו, ואינו יכול להיתפס במלואו, בהכרה של אדם. לכן, כל מי שמביא את דיווח המציאות ואת סיפור ההיסטוריה מכופף אותה לאמת שלו, ל"סיפור" שלו, ל"נרטיב" שלו. אבל ישנן אמיתות אחרות – "נרטיבים" אחרים: לכולם יש מקום, ובעצם העובדה שהם נרטיבים – הם "אמת", כי הרי אמת היא משהו סובייקטיבי... ב. מדע: יש להטיל ספק בקיום מדע אובייקטיבי. קודם כל מכיוון שאין מחקר אובייקטיבי ואין ממצאים אובייקטיביים. הרציונל הוא כדלקמן: מכיוון שחוקר הולך לחקור משהו מסויים, ומכיוון שהוא מגיע למחקרו זה עם הנחות יסוד, הוא כבר משוחד ומוּטֶה, ולכן ברור שהאמת אליה יגיע במחקר תהיה אמת סובייקטיבית. טיעון פוסט-מודרניסטי קלסי הוא: "האם מישהו ראה כוח?" ואם כוח הוא רק משהו שנוצר בהכרה שלנו, אז הוא שונה מהותית ממלפפון או מכלב. יתרה מזאת, הפוסט-מודרנה מאמצת את עקרון אי-הוודאות של הייזנברג בתורת הקוונטים, לגבי השפעת המדידה על הנמדד, ורואה בו הוכחה לכך שממצא מדעי אובייקטיבי לא אפשרי כלל. ג. בריאות: בריאות וחולי – הן אלו הפיזיות והן אלו הנפשיות, הן כמו אמת שאינה אובייקטיבית. הכל יחסי. כך למשל טוען הרלאן ליין[6], פרופסור אמריקני לפסיכולוגיה ולינגויסטיקה ב-1992, שנכות פיזית היא סוג של תרבות. מושא ההתקפה היה התקן תוך-אוזני חדש, שהשתלתו בילדים חירשים יכולה לאפשר להם לשמוע טוב יותר. אך חירשות, טוען ד"ר ליין, אינה נכות אלא סוג של מימוש עצמי. החירשים הם תת-תרבות. מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלו, ואין לרוב השליט - כלומר, לנו השומעים - זכות לכפות את ערכינו על המיעוט הזה. ד. "דקונסטרוקציה": "דקונסטרוקציה" היא דרך פרשנות והבנת טקסט שהוכנסה לרפרטואר הפוסט-מודרניסטי על ידי ז'אק דרידה ואנשים כגון גיאטרי, צ'קרווטי וספיבק. על פי דרידה, כל טקסט יכול להתפרש באופנים רבים מאד, שכולם שונים זה מזה שוני רב. ולא זו בלבד: מכיוון שהקשר בין הסימן-המלה לנמענה-משמעותה הוא אשליה בלבד, הלשון לעולם אינה חד-משמעית, והיא תמיד מאפשרת פירושים רבים; אפילו אינסופיים. על-כן, כל טקסט מועד להתפרש כהיפוך משמעו, או לפחות במשמע שונה לגמרי ממה שנראה כפשוטו[7]. ה. מות ה"סובייקט": פוסט-מודרניסטים מדברים על מותו של ה"סובייקט" – הפרט שאמור היה להיות חופשי[8]. בעוד שאצל מישל פוקו מדובר על התוצאה של יחסי ידע/כוח, פוסט-מודרניסטים אחרים טוענים כי את המציאות המודרנית של אינדיבידואל המבקש לתקן את העולם - גם אם הוא מנוכר וחרד, החליף מצב פוסט-מודרני, בו אין לדבר על "מציאות" ואין לדבר על "סובייקט", כלל. ו. אמונה ואידיאולוגיה: האידיאולוגיות הגדולות (דמוקרטיה, סוציאליזם וכד') מותירות את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידיאולוגיים על מנת לנסח את השינוי שאותו הוא מבקש לממש בעולמו, וללא כוחות לבצעם. הניתוק ("התנתקות"?) בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל, מביא את הקץ על האידיאולוגיה. במונחים פוסט-ים, נתפס הפרט כאדם יחיד, העומד עם המעגל הקרוב לו כנגד "המערכת" הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה. כך הכליל מישל פוקו את האימים של סטלין שכלא לוחמי חופש בטענה שהם "חולי נפש", עם קיום בתי חולים למשוגעים במדינה מתוקנת, ועם מעצמות קולוניאליות שטבחו עמים משום שהיו "פרימיטיבים", והפליג עד ל"מנהג" לכלוא ילדים במה שנקרא "בית ספר"... ז. צדק ומוסר – בעידן הפוסט מודרני אבדה לאדם היכולת לא רק להגדיר מה "יש", אלא בעיקר להגדיר מה ראוי להיות. הראיה הפוסט מודרנית דוחה כל שיפוט שהוא, ומסרבת להעניק ערך חיובי או שלילי לתופעות המוצגות בפניה. אבל מי שדוחה אפשרות שיפוט ככלל, שופט בעצם הדחייה, כי כעת עומדות בפניו שתי קטיגוריות: הטוב – הוא ההימנעות משיפוטיות, והרע – כל שיפוט שהוא. בכך נותן האדם הפוסט-מודרני יד לרוע, שכן גם הרוע זכאי לפתיחות וקבלה ללא הערכה ערכית[9]. מובן שחלק ניכר מהשימוש בפוסט-מודרנה במערב אינו אלא הלבשת ה"דקדנס" המערבי בכסות אידיאולוגית: "פוליטיקלי-קורקט", נהנתנות, אינדיבידואליזם אנרכיסטי, צביעות מוסרית וחוסר אחריות – "לעזאזל העתיד" (ראה התמעטות הילודה במערב עד לידי סיכון קיומי מול האיסלם). זהו גם שורש מלחמת התרבות עם האיסלם. כי חלק מרכזי בשנאה והבוז המוסלמי לעולם המערבי נובע מתיעוב הפוסט-מודרנה והשלכותיה: הפקרות מינית, "ליברליזם" חסר גבולות ותרבות צריכה ותענוגים. אלא שאצל המוסלמי הדבר בא לידי ביטוי בשלילה הידועה של האמת גם מצידו, ובג'יהאד רצחני. [1] Lyotard, J. F., 1984, The Postmodern Condition: A Report on Knowledge, Geoff Bennington and Brian Massumi (trans.), Minneapolis: University of Minnesota Press [2] The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Postmodernism [3] המודרנה כוללת את כל ההתפתחות – ההגותית והמדעית, החיובית והשלילית, מאז הרנסנס: אנשי מדע והגות כגלילאו, קופרניקוס, דקרט, לייבניץ, ניוטון, פסקל, שפינוזה, לוק, הגל, מרקס, מרקוני, פאראדיי, מנדל, בל, פרויד, איינשטיין, ורעיונות ותהליכים כמדינה, לאום, שחרור לאומי, סוציאליזם, סטליניזם, פשיזם, קפיטליזם, אלקטרוניקה ואינטרנט, תרבות צריכה ונהנתנות וכן הלאה. מניע ראשי בצמיחתה של הפוסט-מודרנה הוא הרוע, שהקידמה – על כל אידיאולוגיות-העל שלה – הביאה לאדם, במיוחד במאה ה-20. [4] בהיבט זה, יש הרואים אלמנטים פוסט-מודרניים כבר בפרידריך ניטשה (סוף המאה ה-19), שראה במדע סוג של פעילות פרימיטיבית שאינה שונה במהותה ממנהגי מאגיה ודת – בהם ראה את התגלמות הרוע. גם נושאי הפילוסופיה הפנומנולוגית - הוסרל והיידגר, וגם מעצבי הפילוסופיה של השפה – חוקרי בלשנות כפרדינן דה-סוסיר ולודוויג ויטגנשטיין (ראשית המאה ה-20), ונועם חומסקי (שנות ה-60 של המאה ה-20) שחידש מודל מתימטי לדקדוק ולמבנה המשפט, נחשבים מבשרי הפוסט-מודרניזם. אלה, למרות שהיו מודרניסטים בחשיבתם, יצרו בסיס לתפיסה הפוסט-מודרנית. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הנביטו את השיח הפוסט-מודרני בעיקר פילוסופים צרפתיים "פוסט-סטרוקטורליסטים" (אסכולה שטוענת למשמעות מרובה ואינסופית של סימני השפה – הכתובה והמדוברת, ורואה בפירוש יחיד של טקסט, רודנות פוליטית), כמישל פוקו, עמנואל לוינס, ז'אק דרידה וגיל דלז, ותאורטיקנים של תקשורת כמו מרשל מקלוהן. [5] האסכולה ה"פוסט"-ית שוללת את עצם הקיום של מוסר מוחלט. לטענתה, כל מה שיחיד או תרבות מניחים כנכון עבורם - מבחינה מוסרית, הוא נכון מבחינה מוסרית. וזאת רק לאותו יחיד או לאותה תרבות. [6] Harlan Lane, Massachusetts Northeastern University psychology & linguistics professor, "Mask of Benevolence: Disabling the Deaf Community", 1992, portions of computerized book in: http://www.amazon.com/gp/reader/1581210094/ref=sib_dp_pt#reader-link [7] יש להעיר שזו אינה המצאה חדשה, ואף פרשני חז"ל נגעו בה. מאמר מורחב בנושא של פרופ' דב לנדאו - פרשנות של דקונסטרוקציה, באתר דעת - http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/darkey/darkey14-2.htm. וזכור לי היטב פירושו של פרופ' ישראל אלדד על "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי.." - "גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא, רע! כי אתה עמדי" – הבעיה שאני הולך בגיא-צלמוות היא לא אני; אני לא אירא, אלא רע זה שאתה עימדי, שם. [8] מונח שמישל פוקו (שנות ה- 60 במאה ה-20) משתעשע בכפל משמעותו: גם כנָתִין מוכנע וגם כפּ‏רט ייחודי. [9] "איש הקניון" ד"ר דניאל שליט, עמ' 150-151פוסט-מודרנה בישראלבישראל – גם בעם היושב בציון וגם ביהודי התפוצה, שלא במפתיע, פשתה הפוסט-מודרנה כאש בשדה קוצים. כצפוי, בישראל היא פנתה לכיוון הישן ו"הטוב" – אנטישמיות; שנאת-ישראל על ידי ישראל. אוטו-אנטישמיות. כך "גויירה" הפוסט-מודרנה בישראל וגם קיבלה שם ישראלי למהדרין: "פוסט-ציונות". "פוסט-ציוני" הוא כמובן כינוי חיבה לאנטי-ציוני, ולאמיתו של דבר: אנטישמי[1]. הפוסט-ציוני סינן מתוך הפוסט-מודרנה את כל מה שיכול לקדם את המאיסה ביהודיות ובארץ-ישראל. לשם כך הוא שקד על טיפוח "עקרונות" נבחרים מתוך הפוסט-מודרנה. כך הוסב כל הספק הפוסט-מודרניסטי לוודאות פוסט-ציונית: וודאות בקידוש 'העכשיו', יחד עם זריקה של 'המחר' לפח. הספק בקיום אמת - אמת כלשהי, הוסב לקידוש ה"אמת" ה"פלשטינאית", ואילו "מות הסובייקט" קיבל בישראל ובערב משמעויות הפוכות: בישראל זה חובת האינדיבידואל היהודי להלחם עד חורמה בכלל ישראל, ואילו אצל הערבי, להיפך: תביעה מהאינדיבידואל להקרבה ואף להתאבדות למען הכלל והמחר. ה"היסטוריונים החדשים", "הסוציולוגים החדשים" וחוקרי מדע-המדינה החדשים – הפוסט-ציונים, כגון, אילן פאפה מאוניברסיטת חיפה, תום שגב, בני מוריס (שחלקית, חזר בתשובה), ברוך קימרלינג ושלמה זנד, מתארים את שיבת ציון כמחטף קולוניאליסטי ואת מלחמת העצמאות כקנוניה קולוניאלית לנישול הערבים מבתיהם. על פיהם כל שיבת ציון, כל קיום העם היהודי בכלל ותכני הציונות בפרט, הם סיפורי מעשיות מצוצים מן האצבע, שהפכו עם השנים למיתוסים והוצגו כסיפורי גבורה. כך יוצא שהתנועה הציונית כולה מושתתת על סיפורי כזב, וכל מהותה הרס ומוות. מובן שלדעת ה"פוסט-ים" הישראלים ל"נרטיב" הציוני-ישראלי אין מקום שווה ערך כמו לנרטיב ה"פלסטיני"... לכן, מכיוון שהציונות היא תנועה פושעת ותופעה שלילית, יש למחוק אותה מן השורש[2]. ההיסטוריון אבי שליים בספרו "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין"[3], מציג את הטיעונים המרכזיים שמאפיינים את כלל "ההיסטוריונים החדשים", כדלקמן: 1. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ניסתה בריטניה למנוע הקמת מדינה פלסטינית, בניגוד לגישה המקובלת לפיה ניסתה למנוע הקמת מדינה יהודית. 2. הפליטים הפלסטינים גורשו מארץ ישראל, בניגוד לגישה המקובלת לפיה הערבים ברחו מרצונם. 3. לישראל הייתה במלחמת העצמאות עדיפות בכח אדם ובאמצעי לחימה, בניגוד לגישה המקובלת שלערבים הייתה עדיפות בתחומים אלה. 4. לערבים לא היה רצון ולא היתה תוכנית להשמדת ישראל. 5. רק נוקשות ישראל מנעה שלום, והיא זו שמחרחרת מלחמות. טדי כ"ץ, שכתב תיזה לתואר שני באוניברסיטת חיפה בהנחיית אילן פאפה, טען שבקרב טנטורה במלחמת העצמאות, טבחו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בתושבי הכפר. כאשר זקני החטיבה שנותרו בחיים, אזרו חלציהם ותבעו אותו על שקר והוצאת דיבה, התנצל, אך טען 'מי אומר שתיזה היסטורית לתואר שני צריכה להיות אמת?'... התיזה, אותה צ'יפר המנחה הפוסט-ציוני בציון 98%, מומנה – כך הסתבר בשנת 2000, על ידי אש"ף-רמאללה. לאחר המשפט והשערוריה, נבדקה כשרות המחקר על ידי ועדת בדיקה מטעם האוניברסיטה, ונמצא שהתבסס על ראיונות שלא היו, על שקרים והונאות. התיזה נפסלה על ידי האוניברסיטה, ולכ"ץ ניתנה שנה לתקן את המחקר. הוא לא עשה זאת[4]. הסמול, באדרת הפוסט-מודרניזם, השתלט – במידה רבה, על סדר היום התרבותי בישראל בכלל, ובממסד הישראלי בפרט. השתלט בתקשורת, בבג"ץ, בממשלה, במערכת הפוליטית – שם סחף חלק גדול מהשמאל הסוציאליסטי, ובאקדמיה. באקדמיה התחולל תהליך של השתלטות עויינת, וניפוי כל מה שנדף ממנו ריח של אמת או של ציונות. כך, רוב המרצים שקיבל קביעות במחלקות למדעי המדינה אוניברסיטאות חיפה, באר שבע, תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, הם "פוסט-ים"[5]. מי שגילה סימני עצמאות או ציונות – הועף. במחקר על הפקולטה למדע המדינה באוניברסיטת באר שבע נמצא, ש-92% מחברי הסגל מוגדרים כ"פוסט-ים" ואנטי-ציונים[6]. הם חותמים על עצומות לחרם אקדמי על ישראל ברחבי העולם – ואף יוזמים אותן(!), קוראים לסירוב לשרת בצה"ל, מזדהים באופן אקטיבי עם מחבלים, משתתפים בפרובוקציות נגד יהודים בדרום הר חברון וברחבי העולם, ומקדישים את כל מאודם להוציא את דיבת ישראל רעה כמדינת אפרטהייד גזענית, רוצחת ערבים ונטולת-זכות-קיום. חלקם גילה באחרונה את מכרה הזהב של הכחשת שואה[7] (הכחשה מתוחכמת כמובן; מהסוג הנורמן-פינקלשטייני). אגב הכחשת שואה: לאור הפוסט-מודרנה בגרסתה הקיצונית – זה שהיתה שואה זה "נרטיב", וזה שלא היתה שואה זה "נרטיב", ושניהם לגיטימיים... ככה וככה... מובן שבזה מתבטאת המוטציה האוטו-אנטישמית לפוסט-מודרניזם. כי לכאורה, פוסט-מודרניזם הוא אי-ודאות, אי-ידיעה, סובלנות ופתיחות, קבלת האחר כשווה לי, ואילו המלחמה בציונות הפכה לוודאות, לתכלית, לעליונות מוסרית. גם הלוחמה כנגד הדת היהודית הפכה בישראל –באדרת הפוסט-מודרנה – לדת. דת לוחמנית ובלתי מתפשרת. דת שלוחמת נגד קיום אומה בטענה שאינה קיימת... גם באומנות זוכה הפוסט-מודרנה בישראל לעדנה. "ג'נין ג'נין", הוא סרט אנטישמי של במאי ערבי-ישראל מוחמד בכרי, שכביכול מספר את הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן", בקרב שבו נפלו 23 לוחמים. הם נפלו בין השאר, כתוצאה מהחלטה מודעת של הדרג המדיני להקריב אותם: החלטה שלא להשתמש בארטילריה ובחיל אוויר; פן יכעס העולם ה"נאור". הסרט מתאר את הלחימה בג'נין מנקודת מבט של התעמולה הערבית-סמולנית, ובהיצמדות ל"נרטיב" שצה"ל ביצע טבח במחנה (לטענת התעמולה ה"פלסטינית", טבחו חיילי צה"ל כ-500 נשים וילדים תמימים במחנה. בפועל הסתבר שנהרגו בצד הערבי 55 איש. נהרגו בקרב. רובם המכריע מחבלים-לוחמים, והשאר תושבים בהם השתמשו המחבלים כ'מגן-חי'). הסרט כולל "עדויות" של "פלסטינים" בהן נטען שצה"ל ביצע במחנה פשעי מלחמה חמורים, כולל הריגה מכוונת של אזרחים. בין השאר, מוצגת סצנה בה טנקים ונגמ"שים של צה"ל דורסים פצועים. מוצגת כאילו הייתה חומר דוקומנטרי (קטע ה"סרט" הנ"ל, התברר מאוחר יותר, הודבק משני סרטים שונים: טנקים נוסעים ופצועים פלסטינים בנפרד, בשני אירועים שונים! הכול בשיטת [8] Pallywood). המועצה לביקורת סרטים פסלה את סרט ההסתה, אך בג"ץ אישר אותו להקרנה, וביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים. בג"ץ נימק את החלטתו בכך שחופש הביטוי הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, ועל מנת לפגוע בו יש להראות כי קיימת סכנה ודאית לפגיעה "בסדר הציבורי". וסרט זה לא היה איום על "הסדר הציבורי". יתר על כן, לדעת שופטי בג"ץ יש לתת לציבור לשפוט בעצמו את תכניו של הסרט ולקבוע מהי האמת, ובכלל בג"ץ לא מתערב בקביעת אמת[9]... הפוסט-ציונות בישראל הביאה את ה"נרטיב" הפוסט-מודרני ואת הערעור על הרצף ההיסטורי לכפירה כוללת בעבר ובשורשים בכלל. לכן, על פי הפוסט-ציונות, אין חשיבות לעתיד וגם לא לעבר. רק ההווה חשוב. מכאן הסיסמה: "עכשיו", עם סימן הקריאה הצמוד - "שלום עכשיו!". שמעון פרס טוען שלימוד העבר וידיעת ההיסטוריה הן המקור למלחמות, ולכן הוא מטיף שלא ללמוד היסטוריה. מכאן, המסע להכחשת השורש של ארץ ישראל בזהות היהודית. מכאן הקידוש של מסירת שטח לערבים; גם אם בוודאות תתפתח ממנו פורענות חמורה בעתיד: כי הרי העתיד אינו חשוב; רק ה"עכשיו!". ואם ציבור מטפח את דעת העבר, וחי על מנת להבטיח את העתיד – גם בילודה, גם בחינוך וגם בהיצמדות לארץ – יש לכתוש אותו. מובן שכל אלה אצל ה"פלשטינאים" – הם מושא לאהבה ולהערצה. הפוסט-מודרנה בכלל והפוסט-ציונות בפרט, שהטביעה את חותמה על החברה הישראלית ושינתה את תכליתה, נכשלה במשימה זו בציבור הדתי לגווניו. הסיבה האידיאולוגית לכך ברורה: בדת היהודית האמת מוחלטת, והיא הבסיס. האמת מוכחת בהתגלויות, במורשת, ברצף ההיסטורי ובשרשרת הלימוד. גם התופעה כולה הרי מוכרת היטב בדברי ימי האומה, ומקוטלגת כסוג של עבודת אלילים וכפירה או כ"מהרסייך ומחריבייך..". מובן שהאמונה והאידיאולוגיה מתחברים עם דרך החיים, וקיום המצוות הוא כולו אנטי-תיזה לפוסט-מודרנה. אלו הן כמובן, רק טיפות בים. אין בהן ולו קצה של ניסיון להציג את השתלטות הפוסט-מודרנה במוטציה האנטישמית שלה, על רוב רובן של המערכות השולטות בישראל של היום. פוסט-מודרנה בצה"ל – פוסט-לחימהמובן שצה"ל כ"צבא העם" חשוף לפוסט-מודרנה מעצם השתלטותה על הממסד והשיח הישראלי. חדירת הפוסט-מודרנה לצה"ל תומחש כאן בקליפת אגוז, משני מקורות: המקור האחד הוא ריאיון עם ראש מלת"מ - המרכז לחקר תורת המערכה - תא"ל (מיל') שמעון נווה, עם פרישתו מצה"ל לאחר 10 שנים בתפקיד. המקור האחר הוא עדוּת הפסיכולוגים שתכננו את ההכנה המנטלית, בכתב העת[1] שלהם. שמעון נווה פרש מצה"ל לאחר דוח קשה של מבקר המדינה על תפקוד (אי-תפקוד) מרכז זה; המרכז, על פי המבקר, לא הוציא שום תוצר כתוב ב-10 שנות קיומו![2] . בריאיון התדמית ב'הארץ' מסופר כיצד ניסה תא"ל שמעון נווה להחדיר לצה"ל את הפוסט-מודרנה על פי הפילוסופיה הצרפתית שממנה הוקסם. מובן שזה גם השתלב בהשקפתו על "שטחים" ועל הציונות, וכך מתערבבים אצלו סיבה ואמצעי: רק נדמה לו שהוא מחדיר את הפוסט-מודרנה לשמה, אך היא בעצם אמצעי אצלו למאבק בציונות. גם לפסיכולוגים שתכננו את ה'הכנה המנטלית', לא היתה הפוסט-מודרנה מטרה לשמה, אלא כלי בהשגת מטרה פוליטית. סמולנית[3]. נווה מגדיר עצמו כ"שמאלן קיצוני": "בתפיסות הפוליטיות אני הרבה יותר שמאלני מכולם... הייתי בכמה מפגשים של אנשים שהם רדיקליים יותר מהתפיסות הפוליטיות המקובלות. ישבתי עם אגמבן (פילוסוף איטלקי) מהשמאל הרדיקלי, הוא הבין שאני פי עשרה יותר חתרן ממנו, ועשיתי לו מניפולציות"[4] ומסביר איך השתלבה הפוסט-מודרנה בפוליטיקה. גם את הרציונל לנתק בין סיבת הקיום של צה"ל לבין מטרות האינדיבידואל הפוסט-מודרני ממחיש שמעון נווה היטב במונחי הסובייקט הפוסט-מודרני: "..כשהלכתי ב-82' למלחמה, הלכתי כי אני גם נהנה להרוג, אבל כבר ב-80-81' אמרתי שמדינה פלסטינית חייבת לקום". ואיך מתיישבת הסתירה בין הפוסט-מודרנה שמבטלת עמים, מדינות ומוסדות, לבין "קדושת" הדמוקרטיה – לוז ה'הכנה המנטלית' והחינוך מחדש? (הפוסט-מודרניזם הקיצוני שולל כידוע את עצם הקיום של 'עם' ושל מדינה, ושמעון נווה התלהב במיוחד מהפילוסופיה של ז'יל דלז ומהאנטי-לאומיות שלו ואימץ אותה חזק. עד למדינה היחידה שהוא בעדה, "פלסטינית" כמובן...[5]). ובכן, בעוד הפוסט-מודרנה שוללת משטר באשר הוא: כל משטר, הן טוטליטרי והן דמוקרטי, הרי שב'הכנות המנטליות' – תחת אותה מטרייה של פוסט-מודרנה, מוגדרת פקודת הגירוש כ"משימה לאומית" למען ה"דמוקרטיה", וממטרת-העל של הצלת הדמוקרטיה נובעת חובת הציות... ציות כעקרון-על בדמוקרטיה: ציות לכל פקודה באשר היא, ולפקודת הגירוש כ"משימה לאומית" בפרט. מובן שחובת הציות היא תכלית הניגוד לאינדיבידואליזם ול"מות הסובייקט" של הפוסט-מודרנה, אך יש עקרון ויש עקרון... נדגיש, שזיגזוג בין דמוקרטיה לבין פוסט-מודרנה, למרות שדמוקרטיה מאוסה בפוסט-מודרנה, הוא ממאפייני הפוסט-מודרנה בצה"ל. לכן מודגש בערכות ה'הכנה המנטלית' הספק כעקרון-על: "הדמוקרטיה המערבית מבוססת על ספקנות, על הידיעה שאין אמת מוחלטת ושאין איש היודע מהי הדרך הנכונה". המפקדים הבכירים של צה"ל שיישמו את המתבקש מ"אידיאולוגיה" הגורסת שאין אמת אחת ושכופרת בקיום אידיאולוגיות, בקיום אמונות ובקיום עמים, המציאו תורות מלחמה פוסט-מודרניות כגון: "עימות מוגבל" ו"הכלה", אִיינו את הנצחון, בלבלו פקודות מבצע ב"השתבללות" ו"נחילים". "שניים מתלמידיו הבולטים [של תא"ל שמעון נווה, להלן] במכון לחקר תורת מערכות, תא"ל (מיל') גל הירש, מפקד אוגדה 91 שהודח מתפקידו בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ותא"ל אביב כוכבי, לשעבר מפקד הצנחנים ואוגדת עזה, והיום ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, ניסו ליישם את מה שלמדו במכון, בפעולות צה"ל השונות בגדה המערבית"[6]. מלכתחילה, הסיסמה הפוסט-מודרניסטית "כל אחד והאמת שלו" בעייתית לצבא. צבא מבוסס על הערכת קרקע ואויב, על מודיעין אמת ועל דיווחי אמת. בכתב העת הופך האויב ל'אחר', וה'נרטיב' שלו שווה זכויות מול ה"נרטיב" שלנו. ואם בטל סדר אויב, ממילא בטלות מלחמות "קלסיות", ואפשר להתפנות ל"משימות שלום כמו 'התנתקות'". על רקע אידיאולוגי זה תוכננה 'ההכנה המנטלית'. בעוד ערכות 'ההכנה המנטלית' היו מלאכת הטעיה, הונאה ודיבור דו-משמעי כדי לדחוף את החיילים לבצע מלאכה בעייתית, הרשו לעצמם הפסיכולוגים לחשוף בכתב העת שלהם את עולמם האמיתי, ללא מסכות. שם הם חשפו את המניעים והכוונות האמיתיות שעמדו לנגד עיניהם כשביצעו את שינוי היעוד ושינוי הזהות של צה"ל: "הפצל"ם מעמיד כלים חדשים...השייכים לעידן הפוסט-מודרני... שבירת גבולות, עמימות וטשטוש בין הגדרות, מצבים, אמונות... מעיד על הגיון רב-ערכי מעורפל, מטושטש ועמום..."[7]. " אל מול המשימה הצבאית הקלאסית: לחימה כוללת נגד אויב מדינתי, עומדת משימת ההתנתקות כמשימה צבאית פוסט-מודרנית לא לחימה" נגד "לא אויב"[8]. בעידן שקדם לזיהום צה"ל על ידי הפוסט-מודרנה, הגנה על המולדת ועל האזרחים משמעה היה גם הקרבת חיים. חיי חיילים למען אזרחים. בריחה ממערכה נחשבה ביזיון ואף בגידה. מובן מאליו גם, ששמירה על חיי חיילי צה"ל קדמה לשמירה על חייהם של חיילי האויב, או על חיי אזרחי אויב בשטחי אויב, בעת קרב. כל אלה בולבלו בפוסט-מודרנה. על רקע זה גם יכלו הפסיכולוגים להטמיע "שיח שאיפשר למתקשים לקחת חלק במשימה... השיח החדש שנוצר נטען בהגדרות של עולם מושגים ומינוחים חדש". כך, במקום גירוש, באו 'משימה בתוך המשפחה', 'תרומה לקהילה', ו'סיוע'. שימוש בהם הקטין קונפליקטים, ואיפשר לחניכי קורס טייס ולחיילי גולני לומר לעצמם כי "באנו לעזור ולא להרוס", ואת האמירה "אנחנו חלק מהאויב שבא לגרש" החליפה האמירה "אנחנו חלק מכוח סיוע"[9]. אלו הן רק מעט דוגמאות הבאות להמחיש את הסיכון הקיומי שבחדירת הפוסט-מודרנה לצה"ל, וברוח האובדנית שהיא משרה בצבא הלוחם – הפוסט-לחימה. מה עוד שמדובר במוטציה הישראלית של הפוסט-מודרנה הכללית – "הפוסט-ציונות", שכל כולה נסיון לקעקע את שיבת ציון ואת הקיום היהודי. התופעה כולה ראויה למחקר מקיף, ובהקדם. פעמוני האזהרה הולמים!פוסט-מודרנה בהכנה המנטלית: הונאה סיבוביתב'הכנות המנטליות' גייסו מתכנני שטיפת המוח - למרבה האירוניה - את השיח מהאתוס הלאומי, כדי לממש פוסט-מודרנה ופוסט-ציונות. החיילים הוזהרו מ"חורבן בית שלישי", אם חלילה לא יצליח צה"ל לבצע את הגירוש. וזאת למה? - כי ביצוע הגירוש הוצג כלוז השמירה על המשטר הדמוקרטי. כך, למרות שלהלכה ולמעשה באו מתכנני ה'הכנה המנטלית' לחנך מחדש ברוח הפוסט-מודרנה, שלאומיות ("בית שלישי") והגנה על מולדת ועם חשובות כקליפת השום (כי הרי הם לא ממש קיימים...), הם ניצלו את התודעה הלאומית הכנה של החיילים, ואת נאמנותם למולדת ולעם (הקיימים...), כדי להוביל מהלך שמאבד את כל אלה: מהלך אנטי-לאומי, אנטי דתי, ואנטי מוסרי. כל זאת באמצעות הבניית בלבול, אִיוּן האמת ומיטוט ערכים יסודיים וקיומיים. מובן שהבנייתם של אלה בצבא לוחם איננה מתפוגגת בחלוף "המשימה הלאומית", כפי שמובא להלן. [1] כתב עת 'פסיכולוגיה צבאית' מס' 5 דצמבר 2006, להלן 'כתב העת'.[2] יותם פלדמן, ראש נפץ, הארץ, 09.11.2007, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/916560.html[3] חלק מהפסיכולוגים ידועים ככאלה לחברי המצ"ח, מתוך עדותם ומתוך עדות חבריהם.[4] יותם פלדמן, שם[5] יותם פלדמן, שם[6] יותם פלדמן, שם[7] 'כתב העת', עמ' 72-73[8] 'כתב העת', עמ' 245-247[9] 'כתב העת', עמ' 115

 
 
הצג מידע נוסף לכתבה
הדפס כתבה שלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף