ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ה', כו’ בכסלו תשע”ח
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
ב'הכנה המנטלית ל"התנתקות"' הוסב צה"ל ל'פצל"ם'. פצל"ם = "פעולות צבאיות לא מלחמתיות". זהו שם מכובס לכח שיטור מוכוון גירוש יהודים מבתיהם ומאדמתם ונכון לריסוק קהילתם ומשפחתם. הכל בעצה סמולנית. אבל, פצלו"ם צה"ל, לא היה יכול לעבור ללא השפעות מרחיקות לכת על זהות צה"ל ועל כושרו הלחימתי. בזאת מעבר להגיון המעשה, מוסריותו או חוקיותו.

תקצירבחינת 'פצלו"ם צה"ל' היא בחינה אובייקטיבית של נזקי ההכנה המנטלית ללחימתיות צה"ל. היא אינה בחינה של הגיון המעשה, מוסריותו או חוקיותו.נקודת המוצא לבחינת הלחימתיות היא התוצאה: איך זה ש-10 חודשים לאחר המבצע המתוקתק שנקרא "התנתקות", ה"הזזה" החלקה של עשרת אלפים תושבים מבתיהם וממפעל חייהם, בהם חיו, בנו, התפתחו, נטעו, השרישו, יצרו והפליאו, נפל כשל לבנון-2? האם זה רק ביש-מזל? האם זה אך "מקרה" שעוד בטרם יבשו משתאות לאלבומי פינוי, לפני שסרטי התדמית שהִלְלו את הכֵּיף שהיה במחנה רֵעִים ואת הגירוש שנעשה ונבלע, בא הפישול בדבר האמיתי – מלחמה? מלחמה מול אויב חיצוני. איך זה שצעידה מצוחצחת של 7 מעגלים של צבא שעבר הסבה להיות "שומר שלום" ב-18 חודשי הכנה מנטלית מפוארת, לא הניסה 3000 מחבלים מחופרים היטב ויורקי קטיושות, כמו שהממה שם, בגוש, את מלח הארץ? סתם מקרה? זה לא אך מקרהובכן, ברור שלא רק שזה לא מקרה, אלא דווקא תוצאה הכרחית. תוצאה של הפגיעה בכושר הלחימה (להלן: 'לחימתיות') של צה"ל, ובעיקר בזו של הפיקוד הצה"לי. ברור שהפגיעה בלחימתיות צה"ל לא החלה לפתע פתאום ב'הכנה המנטלית' ל'התנתקות'. יש שיזהו את השורש במסירת סיני. בוודאי ש'האינתיפאדה' הראשונה שמיסדה ברחנות מאבנים בתירוץ של "יש רק פתרון מדיני", היוותה נפילת מדרגה ברורה. בעקבותיה, היכה "תהליך השלום" ללא רחם, במשך 14 שנה. "תהליך השלום" חינך מחדש את צה"ל ב"דיסקט אוסלו" על "פרטנר" מדומה, ובלבל את היוצרות ואת הלחימתיות. בנפילות הבולטות בשנות 'דיסקט אוסלו' נכללים: ההבלגה באירועי המנהרה, תורת האי-ניצחון על הטרור - ובקריצה: 'מלחמה בעצימות נמוכה', ההפקרה מדעת של מדחאת יוסף בקבר יוסף, והמנוסה מלבנון. אך אלו היו אך הכנה ארטילרית למכת הסיום: ה'התנתקות'. ה'הכנה המנטלית' ל'התנתקות' והגירוש עצמו תקעו את המסמר בארון. למה? כי הם לא רק שיבשו דרך לחימה, אלא ממש הסבו את צה"ל: עשו הסבת זהות לארגון. הסבה של צה"ל לכוח שיטור, שתכליתו מנוגדת ליסוד קיומו ולתכלית פעולתו המקורית. הקוד המכובס להסבת צה"ל לביצוע ה'התנתקות' היה, 'פצל"ם'. פצל"ם - 'פעולות צבאיות לא מלחמתיות', הוא קיצור שהמציאה מפקדת זרוע היבשה (מז"י). לכאורה, עוד קיצור צה"לי. כאילו טבעי. אבל למעשה, זהו קוד בקריצה להסבה של צה"ל לכֹוח שיבצע משימה פוליטית; סמולנית[1], כמובן. "פינוי" יהודים מביתם ומנחלתם. "משימה לאומית" מסוג חדש, כפי שתורגלו לשנן 60,000 חיילי צה"ל במבצע חינוכם מחדש, ב-18 החודשים שקדמו ל'התנתקות'. אך מתברר שפצל"ם בא על חשבון לחימתיות. לחימתיות שסוממה ושבאושיה היכו בלבנון-2. ההסבה ב'הכנה המנטלית' ובגירוש עצמו הייתה לא רק שינוי יעוד, אלא אף הסבת זהות. הסבה סדורה ושיטתית. הסבה שנעשתה אמנם בפקודת "דרג מדיני", אך רק התמסרות הפיקוד העליון בצה"ל להטמעתה, אפשרה אותה. לולא הסבה זו, קשה לראות את ה'התנתקות' מתבצעת. שינוי היעוד הֵסֵב את צה"ל מצבא שייעודו הגנה על המולדת וניצחון על אויב, לכֹח כמו-שיטור מוכוון משימה פוליטית - עם שהמשימה אינה ממש משטרתית. אך הסבת הזהות הייתה קריטית בהרבה ללחימתיות. מדוע? – כי ההסבה דרסה את 'רוח צה"ל'. ורוח צה"ל היא ה"אני מאמין" שלו. ו"אני מאמין" הוא הוא לוז הלחימתיות - לכל מרכיביה: מקצוענות, כושר קרבי, משמעת, רֵעות, גאוות-יחידה, מורשת-קרב, מנהיגות, רוח-לחימה והקרבה בקרב. רוח שגיבשה את צה"ל מראשית היוולדו, הניעה אותו, סחפה את מתגייסיו והייתה ברורה כשמש לפני שהיה צריך למסד אותה בשם זה, ב"קוד אתי" או ב'פנקס כיס'. אבל, אם "אני מאמין" זה נרמס, אין תכלית לכל השאר. וכדי לבצע את ה'התנתקות' היה צריך קודם כול לכופף את רוח צה"ל זו. אחרת הרי יש בעיה להתאמן בטכניקה של פינוי יהודים, ולגייס לכך את כל מאודך ולייחד את האימונים לשליפת תושבים מביתם, בדרך שתֵרָאֶה נחושה ורגישה. ואם עושים זאת "בתחושת שליחות" אזי שמים בצד את המשימה המקורית: לחימה באויב וניצחון עליו. ומסתבר, כפי שהוכח בלבנון-2, שהסבה זו הופכת לטבע של הארגון. ל"מורשת לחימה" שלילית. טבע שאי אפשר להשתחרר ממנו ככה בזְבֵּנג. טבע, שמתבטא בפקודות מבולבלות, ברתיעה מכיבוש שטח ובהרגל לנהוג נגד האויב האמיתי בטכניקות לחימה שעבדו נגד 'הכתומים' אז, שם. הפצלו"ם, סימרר את שינוי ראיית האויב - כאויב, ואת התו"ל (תורת לחימה) להבסתו. הפוסט-מודרנה מיסדה רוח הרסנית בצה"ל: חתירה לאי-ניצחון, התחכמות להשגת משימה (למעשה: לאי-השגתה), בריחה ממגע קרבי ומכיבוש שטח, ומחשבה שהספין יענה את הכול. על גבי אלו בא כשל לבנון-2. כשל שבהיבט צבאי הוא כשל לחימתיות. כשל בחתירה לניצחון; בהגדרת מטרות - בכל רמת פיקוד; ביכולת שליטה בשטח; בפקודות ברורות ותקניות. כשל בכיבוש שטח ובפעולה מתואמת של יחידות. בכל אלה בולטת מורשת הפצלו"ם של ה'התנתקות'. הפיקוד הבכיר - ממח"ט ומעלה, הפנה את כל מרצו ותשומת ליבו, להסבת צה"ל ולהסבת עצמו, לביצוע ה'התנתקות'. לטובת הסבה זו סיגל לעצמו פיקוד זה שיח חדש, תירגולות חדשות וקריטריונים חדשים לקידום. לטובת אלה, הוא דרס את 'רוח צה"ל' ואת סיבת קיומו – הגנה על האומה היהודית ומדינתה. דרס, מפני קדושת מילוי הפקודה. גם אם פקודה זו הפוכה למהותו. דרס מפני הספין. דרס, כי זה היה תנאי הכרחי להכנה ל'התנתקות'. דרס, למרות שידע שהתמסרות לפקודה סמולנית של ממשלה בחטא, תקצץ ביכולתו למלא את משימתו ואת יעודו. ובכלל, האם אפשרי ששקיעה בניתוק רגשי מול כתומים והתמקצעות ב'נֶלסון נצר חזני' (בפָּרָפרָזָה: הוצאת תינוק מידי מתנחלת "בנחישות וברגישות"), לא יתנו את אותותיהם במלחמה שתהיה 10 חודשים לאחריהם? מה עוד שהרוח ב-10 חודשים אלה הייתה, שֶמה שעל הכוונת זה למנף את ה"התנתקות" לשלב הבא שלה - ל"דבר האמיתי" - ה'התכנסות'... לחימתיות מול שיטור-נגד-יהודיםאת התלות הזו – התלות בין הלחימתיות-נגד-אויב לבין ההתמקצעות במשימות שיטור-נגד-יהודים ניתן להמחיש באופן קונספטואלי, בנוסחה הבאה: LE + SJ = Constant LE – Lehimatiyut against Enemy - לחימתיות-נגד-אויב SJ – Shitur against Jews - שיטור-נגד-יהודים משמעות הצורה הנוסחתית היא, שככול ש- SJ (השיטור) הולך ומתחזק, כך בהכרח, הולכת ונחלשת LE (הלחימתיות). כמובן שאיפיון זה מתייחס לצה"ל – הפועל על "רוח צה"ל", ובאילוצי סמיכות זמנים בין תקופות הלחימה והשיטור, והוא רלוונטי בעיקר בפיקוד הקבע הגבוה (תא"ל ומעלה)! ברור שמחיקת הפצל"ם היא תנאי הכרחי לתיקון צה"ל והשבתו להיות צבא לוחם ומנצח. נדרש חינוך מחדש שיבטל את החינוך מחדש שצרב את קצונת הקבע הבכירה - "הפוליטית"; גם ב"דיסקט אוסלו" וגם ב'התנתקות'. בצד ה"סור מרע", זה אומר ניתוק מוחלט מעיסוק בגירוש יהודים: לא בתכנון לנ"ל; לא במעגל שני ולא במעגל עשירי; לא בעצימת עין ולא בהוראה למג"ב לבצע זאת – תוך פלבול עיניים. בצד ה"עשה טוב", זה ביטול מלא ומוחלט של הפוסט-מודרנה, וחיסון כנגד הסבת הייעוד הלחימתי והסבת הזהות. שיבה לחתירה לניצחון בכל קרב, למחוייבות לניצחון ולביטוי הניצחון בכיבוש שטח ובהשמדת האויב ממנו. שיבה לראיית 'אויב' כאויב, והוצאת ההשתדלות להבין את מניעיו, תרבותו וה"נרטיב" שלו, מהלכסיקון. קידום מפקדים על פי קריטריוני לחימתיות ומנהיגות צבאית, במקום נאמנות פוליטית. בקיצור, השבת רוח צה"ל האמיתית להיות האני מאמין והיסוד לזהות צה"ל. [1] "סמול" מציין את הפוסט-ציוני, אנטי-יהודי, אנטי-שיבת ציון ויישוב ארץ-ישראל והאוטו-אנטישמי, שלא לבלבל ב"שמאל" הסוציאליסטי. ראה: גדי אשל, "במלים אחרות, אנטישמיות", 'הארץ', 02.10.07, וגם במהדורת האינטרנט - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/908835.html