ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ה', ה’ בטבת תשע”ט
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
ד"ר אמירה דור, פסיכולוגית קלינית מרעננה שנקלעה לנוה דקלים בימי הגירוש, חזרה משם פוסט-טראומטית. שנה וחצי מאוחר יותר, חברה לצוות שחקר את ההכנה המנטלית לגירוש. פרטי ראיון עם עופרה לקס מעיתון "בשבע", כ"ד תמוז, תשס"ט - 16.07.09, גליון 351

הראיון עם ד"ר אמירה דור פורס התיחסות אישית למחקר ההכנה המנטלית" - ראיון עם ד"ר אמירה דור, 'בשבע', 16.07.09 תדפיס הראיון: תדפיס הראיון - עמ' 28 שם. בגידת הפסיכולוגים - ראיון עם ד"ר אמירה דור עפרה לקס שנה וחצי לאחר חורבן גוש קטיף קיבלה ד"ר אמירה דור טלפון מצוות 'המצ"ח' - חבורת אינטלקטואלים תומכי ההתיישבות שעסקה בחקירת ההכנה המנטלית שעברו כוחות הצבא והמשטרה לקראת המשימה של עקירת גוש קטיף. דור שהתה בנוה דקלים בשלושת השבועות האחרונים לקיומו. "כעת", אמרה לה רותי אייזיקוביץ', נציגת הקבוצה, "אנחנו חוקרים את מה שהיה שם". דור השיבה אוטומטית שאין צורך, כי "כולם יודעים מה היה שם", אבל אייזיקוביץ' שכנעה אותה לבחון את הרעיון. דור, פסיכולוגית מנוסה, לא הבחינה בהתחלה שתגובתה הראשונית היתה פוסט-טראומטית. בניתוח מאוחר שעשתה לדבריה גילתה כי "כל אוהבי ארץ ישראל הגיבו באופן דומה". היא תולה זאת בקושי לעסוק באירוע טראומטי, להיכנס לתוכו, לשחזרו ולטפל בשברים. דור הצטרפה לצוות החוקרים, ועם הידע המקצועי שלה, השקט והשכנוע הפנימי העמוק, תרמה למישוגו המקצועי של המחקר, הרחבתו, ריבודו וגם להרצאת הממצאים בפני גילדת הפסיכולוגים. "בשבילי העיסוק הזה, שבהתחלה היה מאוד קשה ולווה בבכי ללא הפסקה, היה טיפולי-שיקומי. אני חושבת שיצאתי מחוזקת, ולכן אני חושבת שקריאת המחקר חשובה לכל אחד". הגירוש כמשחק עם כללים דד"ר אמירה דור הגיעה לנוה דקלים בעת שחשרת העננים שנקשרה מעל קיום היישוב היתה מוחשית עד אימה. היא הגיעה לשם עם 'אדמה אדמתי' - קבוצת נשים מן השומרון, רובן נשות מקצוע בתחום בריאות הנפש - "אחת אחת לביאה", היא מפרגנת. המטרה היתה לעזור לתושבים במה שרק אפשר. ביחד עם מארגנת הקבוצה, רותי בן חיים, ניסתה דור בזמן שהותן במקום גם לשנות את התנהגות התושבים המקומיים ולהעבירם ממצב של פרידה "נכונה" מהגוש, כהגדרתה של דור, למצב של "התנגדות באופן שלא יאפשר לצבא לפעול". פעולתן נתקלה בהתנגדות גורפת מצד ההנהגה המקומית והכללית של המחנה הכתום. לדברי דור, ההנהגה רצתה בהפגנות, בכיות וצעקות, "אבל לא בשום דבר שיש בו איזו שהיא יעילות. בדיעבד הסתבר שכל הגירוש בוצע בכוונה בכעין משחק שיש בו כללים, וכל אחד עושה בו את תפקידו. גם התושבים קיבלו תפקידים ומילאו אותם. לא נעשו צעדים שיכלו להפריע לכוחות לפעול. היתה להם אמונה גדולה בהשפעתם הפסיכולוגית על החיילים, דבר שהתברר שאין לו שום סיכוי בגלל ההכנה המנטלית שעברו החיילים". דור מספרת על 'נשק סודי ביותר' שהיה בנוה דקלים: הבטחה של הצבא שנשות היישוב תבואנה למחנה כוחות הגירוש על יד קיבוץ רעים ותיפגשנה עם הקצונה הבכירה. "הפגישה הזאת מעולם לא התקיימה. היא כל פעם נדחתה למועד אחר, אבל היא החזיקה אותם הרבה זמן. הם אמרו 'אף אחד לא יכול לעמוד מול הנשים שלנו'. "עד כדי כך אנשי הגוש קיבלו את חוקי המשחק, שכשאנשים חזרו לארוז את חפציהם, אף אחד לא ניסה להישאר ולהיאחז בבית. כולם שיחקו לפי הכללים". במבט רטרוספקטיבי אומרת דור כי גם אם ההנהגה היתה נותנת לה ולבן חיים גיבוי, העקירה לא היתה נמנעת, משום שזה היה "מעט מדי, מאוחר מדי ולא היה לזה סיכוי אמיתי". אבל דור לא מנתחת את המהלכים לשם התיעוד ההיסטורי. המבט שלה מתרכז, ללא מורא או הכחשה, בעתיד. "מה שמעניין אותנו אלו הפעולות המתוכננות ביו"ש". דוגמה קטנה למלחמה בכלים אזרחיים היא שיבוש הסדר והרגיעה, שהכוחות המגרשים רצו בהם כל כך. "הצענו שהמשפחה לא תקבל את החיילים בבית, תגיש להם קפה או תצעק עליהם, אלא שהאנשים יתפזרו, ילדים יילכו לאיבוד ותינוקות יצרחו ותהיה מהומה גדולה. נעים זה אולי לא יהיה, אבל זה יהיה אפקטיבי. אני חושבת שהמתיישבים המיועדים לשלב הבא של הגירוש צריכים לא לחכות להוראות, אלא כל אחד יעשה מה בראש שלו, כל משפחה 'כוח ביילסקי' (משפחת פרטיזנים ידועה, ע"ל)". בגוש קטיף היה מאוד לא פשוט. על המתיישבים הופעלו לחצים ואיומים בכל הקשור לרכוש. אנשים פחדו לאבד את הכל. "נכון. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהשמירה על החוקים לא הועילה הרבה, ושום דבר מההבטחות לא התממש - מבחינת נזקים נפשיים, מבחינת הרכוש ומכל הבחינות". טיפול פסיכולוגי סמוי וכפוי "היה צריך הרבה הרבה תרגולים, כדי שהם יתרכזו בעיקר בטכניקה, שלא יתחילו לחשוב! כי ברגע שהתחילו המחשבות - זה נהיה הרסני" (מאמר בעלון 'פסיכולוגיה צבאית', נכתב ע"י פסיכולוגים צבאיים מזרוע היבשה). עוד לפני שהגיעו דור ופסיכולוגים נוספים אל הצוות החוקר את ההכנה המנטלית של כוחות הגירוש, נאסף חומר רב. היה ברור שדברים מאוד לא טובים קרו שם, במחנה כוחות הגירוש על יד רעים, ועוד הרבה קודם. לאחר שדור ועמיתיה החלו לקרוא ספרות מקצועית יותר, כמו העלון 'פסיכולוגיה צבאית', הם ירדו לעומקם של החומרים הכתובים, העדויות והטכניקות, וקראו להם בשם. כך, לפני בואה של דור לצוות כונתה ההכנה המנטלית 'שטיפת מוח' - ביטוי פופולארי שלא מסביר בדיוק מה היה שם. היום דור קוראת לזה "טיפול פסיכולוגי שניתן באופן סמוי, כפוי ועקיף", כשהטכניקה המרכזית היא "ניתוק בין הרגשות שמתעוררים בך כשאתה עושה מעשה מסוים לבין המעשה עצמו, כך שאדם יכול לפעול בניגוד למה שהוא רוצה". להעביר את החיילים תהליך של הסכמה עם מעשים שהם לא ממש רוצים בהם, היא חלק משגרת עבודתו של צה"ל. מה תאמרי על נער חלוש וחששן, שבמקרה יש לו פרופיל 97' ונגזר עליו להיות לוחם? "כל התהליכים האחרים בצבא, חוץ ממה שקרה בהתנתקות, הם המשך ישיר לחינוך שהילד קיבל מאז שהוא נולד". במידה והילד לא קיבל חינוך פציפיסטי. "גם חינוך כזה לא סותר את חשיבות ההגנה העצמית של העם היהודי, הנשים והילדים שלו. אלה דברים אוניברסליים. אין צורך בהכנה מנטלית כדי שאנשים יתגייסו וימלאו פקודות". צריך לפעמים הכנה כדי שחיילים יעמדו במחסומים. "יש הבדל עצום בין זה לזה, כי ההתנגדות שהיתה ושיש לבן אדם לבוא ולתפוס משפחה, להוציא אותה מביתה, להרוס אותו ולמסור את האדמה לאויב, היתה כללית, בשמאל ובימין. הפחד של המארגנים לא היה מהחיילים הימניים והדתיים אלא מסרבנות כללית, ורוב הצבא אינו מתנחלי-דתי. כך שההתנגדות הזאת היא טבעית". יגידו לך אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית שהיה צריך לנתק את החייל הפשוט מהרגש שלו, כי הוא רואה את התמונה הקטנה - משפחה ובית, אבל הקברניטים רואים את התמונה בגדול. בסופו של דבר הצבא צריך לציית לדרג המדיני. "יש הרבה משימות שהממשלה יכולה להטיל על הצבא, למשל ללכת ולהביא את גלעד שליט, אבל הצבא יאמר שהוא אינו יכול. כלומר הצבא מציית רק למה שהוא חושב שהוא יכול לעשות. הדבר המעניין הוא שכבר מנאום הרצליה, עוד לפני שהיתה החלטה באיזשהו פורום רשמי, הפסיכולוגים התחילו לעבוד על הפן הזה. והעבודה הפסיכולוגית הזאת, שלא מדברים עליה ולא נדונה במקומות המקצועיים, היא זאת שאפשרה את ביצוע ההתנתקות. לאורך כל הדרך ההכנה הפסיכולוגית אמרה 'אנחנו יכולים לעשות את זה, אפשר לעשות את זה, אנחנו איתכם'". לפני שלושה שבועות התגלה לדור שגם השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך החל לעבוד על הכנה פסיכולוגית של התושבים מייד לאחר נאום שרון בכנס הרצליה. "יש פה התלהבות יתר, כנראה בגלל שזה דבר שרק פסיכולוגים יכולים לעשות". שיכרון הכוח? "משהו כזה. הפסיכולוגים כותבים בכתב העת שזה דבר חסר תקדים. הם מציינים כי 'לראשונה נקרא מערך הפסיכולוגיה הצבאית לעבור ממקומו המסורתי... אל מרכז הבמה, אל לב ליבם של תהליכי התכנון, ההכשרה והביצוע'. פסיכולוגים לא מנהלים את הכוח. הם נכנסים אחר כך לאיחוי הקרעים וניקוי מה שנשאר. כאן נתנו להם השפעה רבה יותר". דור מסבירה שטיפול פסיכולוגי צריך להתקיים בבחירתו ובהסכמתו של המטופל, שצריך גם להיות מודע לתהליך שהוא עובר. כאן לא היו כל אלה, היא אומרת, ומספקת שתי דוגמאות למה שעברו החיילים. "המתודה המרכזית של הטיפול הפסיכולוגי היתה, לפי הגדרת הפסיכולוגים, סימולציה שכונתה 'הסימולציה המכוננת'". דור מסבירה שסימולציה היא כלי טיפולי שגורם להורדת הרגישות של המטופל ביחס לסיטואציות מסוימות. הדבר מבוצע באמצעות משחק תפקידים וחזרה על חומר. "היתה תרגולת של טקס הנחת תפילין של ילד בר מצווה. אירוע טעון רגשית לכל הדעות. רוב החיילים חגגו אותו. הפסיכולוגים יצרו סימולציה לפינוי בעיצומה של בר-מצווה, כשבאירוע יש צעקות ומכות. מהר מאוד המכות הפכו לאמיתיות. החיילים חוו כאב פיזי מתהליך של 'פינוי' וגם איבדו את הרגישות ביחס לאירוע". כשמתאמנים לקראת משהו, משחק תפקידים זה לא חלק מהאימון? "נכון, אבל אנחנו צריכים לנסות לא לפגוע ברגשות של האנשים ובמטען שהם מביאים מהבית. אנחנו עושים משחק תפקידים על 'איך אסתדר יותר טוב עם החברה שלי', אבל לקחת את האירועים הכי חזקים והכי מרגשים של האדם ולעשות מהם עפר ואפר? "המנטרה שחזרה על עצמה, לפי עדות הפסיכולוגים, בכל הסימולציות האלה היתה: 'אה! את זה כבר עשינו, את זה אנחנו יכולים לעשות', שזו מנטרה נפלאה לטיפול פסיכולוגי. אני והמטופל מחליטים על מה עובדים, הכל פתוח, אין פה שום איום ולחץ. אבל כאשר מדובר על דברים שאנשים מתנגדים לעשות אותם, זה דבר חמור מאוד". בתוך הסימולציות האלה, אגב, החיילים נתנו דרור לכל הסטיגמות שיש להם על מתנחלים. "אל תגעו בילד התשיעי שלי" ואמירות דומות, שנאמרו באופן חופשי וללא ביקורת המפקדים, הגחיכו את קרבנות הפינוי בעיני החיילים. הדוגמה השנייה שמספקת דור מזעזעת במיוחד, ומעידה עד כמה רחוק היו מוכנים ללכת מתכנני העקירה שסיסמתם, כזכור, הכילה גם את המילה רגישות. דור מצטטת עדות של קצין בכיר במז"י: "באו פסיכולוגים ואימנו את החיילים איך להוציא את התינוק מהידיים של אמא שלו. הסבירו להם שצריך לשמור על קשר עין בין התינוק לאם". הרעיון היה שהאם הדואגת לתינוקה תלך אחריו, וכך תימשך המשפחה אל האוטובוס. לדברי דור, התרגיל האכזרי הזה בוצע פעמים רבות. יש עדויות על כך, בעל פה ובצילום. "השאלה הגדולה היא מה קורה עם אותו חייל צעיר שאחר כך הופך לאבא, ובמהלך החיים הארוכים שצפויים לו, קורים כל מיני דברים גם לילדים שלו. איפה זה משפיע עליו. השאלה היא גם מה זה עושה לאותה אמא, ולאותו הילד, ולילדים האחרים במשפחה". פסיכולוגיה, פוליטיקה ופשעי מלחמה "לא נוכל לפתח את מקצוענו ולהתאימו לעולם הצבאי אם לא נעז ונחצה גבולות ונפעל במקומות שבעבר לא היינו בהם, כפי שהיה במשימת ההתנתקות" (סא"ל צור קרן, פסיכולוג ראשי מז"י). שתי הדוגמאות שהובאו למעלה הן טיפה מתוך ים החומר שנאסף על מעלליהם של הפסיכולוגים וחלקם בהכנת הכוחות לעקירה, כולל מישוג מחודש של ה'אויב', הגדרה חדשה של מטרות צה"ל ועוד. ככל שחולף הזמן היריעה מתרחבת ומתגלה גודל המהלך והתחכום הרב שבו. לד"ר אמירה דור זה מעלה אסוציאציה שהיא מעדיפה להדחיק. במסגרת סדרת המניפולציות, החיילים אומנו לא רק שלא לחשוב אלא גם להיות כאילו רגישים, ככלי מניפולטיבי שהופעל על המגורשים. באחד המאמרים לא מתבייש הכותב להכריז: "למעשה התאפשרה הדו-משמעות שבדימוי באמצעות מניפולציה כפולה - הן כלפי המפונים, שחשו מחובקים, ובה בעת עברו קואופטציה (חבירה), והן כלפי החיילים המפנים, שנכפה עליהם השימוש ברגשותיהם...". כל הפסיכולוגים, אגב, העמידו כמטרה עיקרית את ביצוע העקירה, והזהירו מפני רגישות יתר של חיילים שתכשיל את המשימה. איש לא הזהיר מפני נזקים נפשיים של המיועדים להיעקר או ילדיהם. מה שנקרא 'דבקות במשימה'. צוות המצ"ח הגיש תלונה למועצת הפסיכולוגים, גוף ששייך למשרד הבריאות, אודות פעילותם של שניים מהפסיכולוגים. "סובבו אותנו בכל מיני מקומות עד שזה הגיע למבוי סתום ושכחו מאיתנו", אומרת דור. היא וחבריה המשיכו לערכאה חשובה פחות, אך משמעותית: ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים. הוועדה דווקא החזירה תשובה לאחר דיון, ומסרה שהנושא אינו מעניינה מכיוון שהוא עוסק בנושאים טעונים פוליטית. דור מתרעמת: "הרי זאת בדיוק התלונה. הקוד האתי קיים בגלל שלפסיכולוגים יש כוח מאוד גדול בידיים, ואם הכוח הזה בא לשרת מטרות פוליטיות אז יש מה לדון ולחקור. בקוד האתי של שנת 2004 נכתב שתפקידם של פסיכולוגים הוא לדאוג לרווחתם ולהתקדמותם של האנשים, וכשיש ניגוד אינטרסים חייבים ליידע את הציבור, להשיג הסכמה לטיפול ועוד. כל הדברים האלה לא נעשו פה. אי אפשר להגיד שזה פוליטי ולכן זה תקין. להיפך, זהו תמרור האזהרה". איך את מסבירה את היחס הזה של ועדת האתיקה? "אני חושבת שהגירוש היה סיפור טראומטי לכל העם, גם לאנשים שהם לא בדעה הזאת. יכול להיות שהקושי לעסוק בזה, לראות בכלל מה היה שם, זו תגובה טבעית. יש לך מקום כאוב, את לא רוצה לגעת בו ואז את אומרת 'זה לא ענייני'". כשקוראים את דבריו של סא"ל צור קרן מבינים שנעשה פה ניסוי בבני אדם שהצליח מעל למשוער. מה זה אומר לגבי האזרח הקטן, שמבקש לתת אמון בפסיכולוג? "בדרך כלל פסיכולוגים לא מזיקים לאנשים, בטח לא בכוונה, הם רוצים לקדם ולשפר. זו אחת הסיבות שיש חשיבות מאוד גדולה בגילויים האלה ובדיון הזה. ויש עוד משהו. בכתב העת 'פסיכולוגיה צבאית' נכתב שהרבנים, העובדים הסוציאלים, המטפלים של היישוב, נתפשו כסוכנים שצריך לטפח אותם ולשמור איתם על קשר כדי להצליח במשימה. מדובר על אנשים שמאוד התנגדו לגירוש, אבל בכל זאת מילאו בו תפקיד. חשוב שאנשים יידעו את זה, ולא ימלאו מתוך תמימות את תפקידיהם במה שהולך להיות. הדרך לא להיכנס למלכודת זה להיות מודע לאיך מכינים אותה". לפני שבועיים, ביום עיון שנערך באוניברסיטת תל אביב, הרצתה ד"ר דור את תמצית ממצאי צוות המחקר בפני עמיתיה מהסתדרות הפסיכולוגים. היה זה לאחר שארגון שמאלני קיבל מקום נרחב לסקר את הנזק שצה"ל מחולל במחסומים, וחברי הצוות ביקשו מעט איזון פוליטי. דור מספרת על תגובות מגוונות. אישה שצעקה "אז מה, לא נשלח את בנינו לצה"ל?"; מרצה אחרת בכנס שנעקרה מגוש קטיף ואמרה שההרצאה היתה משמעותית עבורה; בחור שניגש אל דור בתום ההרצאה כדי להוציא מפיה אמירה שמבחינתה גם הכנה מנטלית לגירוש ערבים-ישראלים היא מעשה פסול. אתם מתכוונים להמשיך וליידע את אנשי המקצוע? "מאז שיצא המחקר חלפה שנה. פתחנו אתר אינטרנט בשם 'ההכנה המנטלית', ואנחנו מוכנים לבוא להרצות בפני אנשי מקצוע וגם בפני אנשים מן השורה. מי שחשוב ביותר שיידעו", היא שוב מדגישה "הם תושבי יהודה ושומרון". בדרך העולה אל קדומים ד"ר דור היא כאמור פסיכולוגית קלינית-רפואית שעבדה בעבר בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא. בעשור האחרון היא מתעניינת בצד הגופני של העבודה הפסיכולוגית, ומשלבת בטיפוליה בין הגוף והנפש. "אנחנו מתעלמים מגופנו יותר מדי", היא אומרת. "עצם ההתייחסות לגוף, כשאדם שרוי במצב נפשי סוער, מעניקה עוגן. אי אפשר להישען רק על המחשבות כי הן באות והולכות, מאיימות ומשקרות. הגוף שלנו, לעומת זאת, תמיד נמצא שם, ויש בו המון מקום לנחמה ולעידוד". בשמונה וחצי השנים האחרונות עובדת דור בשירות הפסיכולוגי החינוכי ביישוב קדומים. זריזים המחשבים את השנים לאחור יגיעו לתקופת פרוץ האינתיפאדה השנייה, בה העדיפו רבים להימנע כמה שיותר מנסיעה בכבישי השומרון, בטח אם לא נהגו לעשות כן לפני הפרעות ההן. דור הגיעה לקדומים דווקא אז. "בחודש אלול תש"ס נערכה התוועדות עם הרב יצחק גיזנבורג בהר עיבל. היה מדהים. לא הבנתי כמעט כלום ממה שהוא אמר, אבל הייתי בשמים, וזה מאוד השפיע עליי. אחר כך, בסוכות תשס"א, היתה במקום הזה מלחמה. יכול להיות שזה מה שגרם לי ללכת לשם". בהיסטוריה האישית של דור היא כבר ויתרה על שירות נחשק ונוח בחיל האוויר תמורת התנדבות לנח"ל והצבה בהיאחזות בכורזים, שהיתה שרויה אז במלחמה. המעבר שלה כעת לעבוד בקדומים, גם אם בתקופה מסוכנת, לווה בתמיכה משפחתית, "ואפילו בגאווה", היא אומרת בשקט. דור יצרה קשר עם הפסיכולוגית מרים שפירא, רכזת מהו"ת (מרכז היערכות והתמודדות חרום) במועצה האזורית שומרון, וביקשה להתנדב. שפירא שמחה והודיעה לה שאין צורך להתנדב. בדיוק התפנה תקן של מישהי שהחליטה שהקושי והסיכון הם יותר מדי בשבילה. "כך הגעתי לקדומים". את הדרך לקדומים נהגה דור לעשות עם ההסעה של תלמידי ישיבת 'בני חיל' במקום. "זו היתה טבילת אש בגדול, צלילה למים עמוקים. הכרתי את הילדים מהנסיעה המשותפת". ביום הפיגוע שגדע את חייהם של נפתלי לנצקרון ואלירן רוזנברג הי"ד היא דווקא נסעה לעבודה ברכב המשפחתי. נאמנה לרציונל של יוזמה אישית, עם הגעתה לקדומים עשתה דור כל שביכולתה כדי למצות את יכולות ההתגוננות שלה. "חשבתי שחשוב מאוד לעודד את ההגנה העצמית. עברתי קורס ורכשתי נשק, בעיקר כדי שאנשים יידעו ויבינו שאנשים צריכים להגן על עצמם. עד היום אני לא מבינה למה מי שיכול לרכוש נשק ולהסתובב איתו לא עושה את זה". העבודה בקדומים הגיעה בשלב בחייה של דור בו היא כבר מגדירה עצמה כ'דתית-לאומית'. זה היה שיא של תהליך ארוך, שהחל אי שם בארצות הברית של שנות ה-70. היא נולדה לפני 64 שנים בעפולה למשפחה שורשית, לא דתית אך ציונית מאוד, אוהבת עם, מורשת ותנ"ך. סביה היו מבוני עפולה ומבעלי חברת תחבורה שפעלה באזור העמק, 16 שנים לפני שאגד הגיעה לאזור. דור הלכה במסלול המצופה ממנה: בית הספר של זרם העובדים, חברות בנוער העובד ואחר כך לימודים גבוהים באוניברסיטת תל אביב. "זו היתה תקופה בה לא היה ברור לי לאן אני הולכת. היו כמה דברים מאוד חשובים: הלימודים, המשפחה, אולי גם הארץ באיזו שהיא צורה, אבל שנות ה-60 בתל אביב מאוד סובבו לי את הראש. הרגשתי שאני לא יכולה לדעת מה טוב ומה רע". לאחר נישואים ולידת בן בכור, הגיעה משפחת דור הצעירה לארצות הברית, שם השלימו שני ההורים את הדוקטורט, זו אחר זה. התקופה הזאת סימנה כבר מראשיתה תהליך של שינוי כיוון. "כשהגענו לשם, הייתי עם תינוק בן חצי שנה. פתאום הגיע ראש השנה ולא היה שום דבר. בעלי למד כרגיל. אז לקחתי את התינוק ונסעתי לבית כנסת, וכמובן היה נורא צפוף ולא היה שייך להיות שם עם תינוק, אבל חשבתי ששנה לפני כן, בארץ, כל בתי הכנסת היו פתוחים לפניי ולא הלכתי". אירוע אחר מתוך פסיפס של אירועים התרחש שנתיים מאוחר יותר, כשהתינוק הפך לפעוט ובמעון היום שלו, שהיה מתחת לכנסייה, ביקשה הגננת סיפורים על חג המולד. "הקטן הזה אמר שהוא לא מוכן. כששאלו אותו למה, הוא אמר: Because I'm jewish". התובנה של בנם ריגשה את ההורים, והצטרפה לחוויות נוספות שהם אספו מסביב. העוינות כלפי ישראל שהתעוררה בעקבות משבר האנרגיה, התחברות עם סטודנטים ישראלים נוספים - כל אלה יצרו הגדרה אישית מחודשת. "כשחזרנו לארץ כעבור 7 שנים", אומרת דור "היינו מאוד אחרים. הגענו לכאן בתקופה שהחזירו את סיני, ועוד הלכנו בצעדות והשתתפנו בהפגנות שכמובן לא עזרו. במשך השנים למדנו יותר ויותר". בעת החתימה על הסכמי אוסלו מצאו עצמם בני הזוג דור "מדברים עם הטלוויזיה", כלומר, כועסים על המצב, אך נטולי קבוצת השתייכות איתה אפשר לשוחח ולהתחבר. "בשלב מסוים זה היה בלתי נסבל. ידעתי שמפגינים בצומת רעננה. ערב אחד לקחתי דגל ישראל גדול, כזה של יום העצמאות, ויצאתי לצומת". בצומת פגשה דור אנשים מהעיר, רובם דוברי אנגלית, כולם שומרי תורה ומצוות. "זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לתוך חברה שחיה לפי המצוות". כדי להסביר מה התחולל בנפשה באותה תקופה, מספרת דור על שיריו של איתמר יעוז-קסט, משורר שנולד למשפחה מתבוללת, והחל תהליך של חזרה בתשובה לאחר שמלאו לו יובל שנים. "הוא מתאר את הבלאגן בנפשם של אנשים שמחפשים את הדרך, ומתמודדים עם נוגדנים שהכניסו להם במשך כל השנים בחינוך. קיבלתי חינוך עם המון אהבת ישראל והתורה והתנ"ך, אבל עם נוגדנים ממש חזקים שקשה להתגבר עליהם". אנטישמיות של יהודים עם הקבוצה ההיא מרעננה יצאה דור לראשונה לסייר בחברון, ובתהליך ארוך של התקדמות היא ובעלה החלו "להתקרב יותר ויותר למקום שהוא טבעי בשבילנו". כבר כמה שנים שהיא מגדירה עצמה ציונית-דתית, והיא מאוד אוהבת את אנשי השומרון. "ביחס למשפחתי המורחבת ולחברים ישנים אני חיה קצת חיים כפולים. כשאני מגיעה לאירוע משפחתי גדול, אני לא מדברת על דברים שהם מאוד מאוד חשובים לי. הם לא יבינו ממילא. אבל למדתי לאזן בין הדברים, לאהוב את האנשים האלה גם ככה, ולאהוב גם אנשים אחרים עם שפה משותפת אחרת, והכל בסופו של דבר מסתדר". כמי שהיתה ואולי עודנה שייכת לשני העולמות, האם את מסכימה לקביעה שהגירוש התאפשר בשל הניכור שבין המגזר המתנחלי ובין החילונים? דור מספקת נקודת מבט שונה, שהיא לגמרי מחוץ לזירת ההתגוששות המוכרת של 'התנחלות בלבבות כן-לא', בתוספת הסבר: "הציבור היהודי בארץ ובעולם קיבל ומקבל כל הזמן חינוך לאנטישמיות. באופן לא מודע לגמרי, היהודי נתפש כחסר זכויות. הוא יכול להיות יהודי חסות, אבל זכות ממשית למקום וכדומה אין לו. בבסיס העמוק ביותר, זה מה שאפשר את הגירוש וזה מאפשר גם הרס של כל מדינת ישראל כמדינת היהודים והפיכתה למשהו אחר". והיא ממשיכה צעד קדימה: "בשל הפנמת האנטישמיות, יהודים שרוצים להיות חלק מהעולם הגדול, האנטישמי, רוצים להיפטר מהגרעין החזק ביותר של היהדות שנמצא בתוכם. לא מפריע להם כשאדם מקיים מצוות כפרט, אפילו שהוא יקפיד מאוד, אבל כשהאנשים מבטאים את יהדותם באופן קבוצתי-לאומי, זה מבחינתם הכי מסוכן, ואת זה עושים המתנחלים. מכאן יש נכונות מסוימת להיפטר מהם, להחליש אותם, ובגלל זה הגירוש היה כמעט טבעי". הדברים האלה, אומרת דור, גם מסבירים את העיוורון המוסרי של הפסיכולוגים ואנשים אחרים, מוסריים בדרך כלל, לגבי מה שקרה פה ליהודים. "הרי התנתקות מאום אל פאחם היא דבר שלא יעלה על הדעת, אבל לגבי יהודים הנורמות אחרות, ואני חושבת שזה מאוד לא מודע".