ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ו', כו’ באב תשע”ז
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
הויכוח המקצועי סביב מעורבות של פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש בהכנה של המתיישבים בגוש קטיף וצפון השומרון לגירוש "ההתנתקות" שהיה בשנת 2005, מתחיל להתעורר. מול גישת הציות המוחלט לצו השלטון, שבה איש בריאות הנפש מקבל על עצמו להיות 'בורג מבצע' ומצמצם את תפקידו ל"מיזעור נזקים", מוצגת הגישה השניה - גישת 'החובה להאבק בעוולה'. גישת 'הבורג המבצע' גורסת: "נקבע שבניסוי נותנים שוק חשמלי לתלמידים שמפשלים, אז אני לא מתווכח עם זה". בבסיס גישת 'החובה להאבק בעוולה', לעומת זאת, אמונה שאפשר לעצור החלטה מרושעת ומטומטמת, חובה לעזור לקורבנות לסכל את הרעה שבאה עליהם, וידיעה, שעצם המאבק בסיכול הרע, הכרחי. הכרחי לבריאות הקורבנות והכרחי לבריאות כלל החברה!

הויכוח על תפקיד אנשי בריאות הנפש בהכשרת הגירוש בפועל ד"ר אמירה דור הויכוח המקצועי סביב מעורבות של פסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש בהכנה של המתיישבים בגוש קטיף וצפון השומרון לגירוש שהיה בשנת 2005, מתחיל להתעורר. שתי גישות מרכזיות מתגבשות: הגישה הראשונה גורסת שפסיכולוגים ואנשי מקצועות בריאות הנפש חייבים לקבל את כל החלטות הממסד הקיים, ללא שאלות ומענות, ולשתף פעולה עם הממסד בכל תנאי. קבלת הדין הכרחית, כביכול, גם אם הם מכירים בכך שהחלטה מסוימת תגרום בוודאות לנזקים נפשיים חמורים לאלפי אנשים וילדים. לפי גישה זו, מעורבות הפסיכולוגים צריכה להיות למטרת מזעור נזקים, כלומר איך להקטין ככל האפשר את הנזקים אשר ייגרמו בוודאות לאנשים על ידי גירושם מבתיהם והחרבת בתיהם וקהילותיהם. גישה זו מתבססת על מודל של התמודדות עם אסון, פיגועים, שכול ואובדן, וגורסת שיש לחזק את המשאבים החיוביים העומדים לרשות האדם ולעזור לו לקבל את המציאות, גם אם עדיין אפשר לשנות אותה. שיטה זו מכינה את האנשים לפרידה מהיקר להם, כמו במקרה של מחלה סופנית, ומציעה להם השתתפות אמפתית בצערם. הגישה השניה גורסת שלפסיכולוגים ואנשי מקצועות בריאות הנפש, האמונים על קידום רווחתם של האנשים בחברה, אסור בהחלט לשתף פעולה בכל עניין אשר גורם לאנשים נזקים נפשיים וגופניים, בייחוד אם הם חמורים ובלתי הפיכים. כיוון שגירוש אנשים מבתיהם והחרבת בתיהם וקהילותיהם ידוע כגורם מובהק ליצירת טראומה ונזקים נפשיים חמורים,, הרי שאנשי המקצוע צריכים לעשות הכל כדי למנוע זאת. אם יש מישהו בממסד אשר מתכנן פעולות כאלה, הרי על אנשי בריאות הנפש מוטלת החובה להתריע בראש חוצות כנגד פעולה כזו ולעשות כל שיש בידם כדי לסכל את התוכניות ההרסניות. באופן מעשי, אסור לשתף פעולה בשום דרך עם מארגני הגירושים. להיפך, יש לנצל את כל הידע הפסיכולוגי האפשרי כדי לסייע למאוימים בגירוש, להפריע, לעכב ולטרפד את התוכניות נגדם. לגישה זו יש חיזוק בספרות המקצועית המראה שאדם שלוחם על מה שחשוב לו הוא חזק ובריא יותר מאדם שמוותר על מאבק אמיתי ומסתפק בהפגנת מחאה. מודל ההתמודדות המתאים לתפיסה כזו, הינו מודל של "התעללות במשפחה". במצב כזה, אנשי בריאות הנפש יסייעו לקרבן, לגייס כל משאב אפשרי על מנת להגן על עצמו, ועל מה ששייך לו מפני מי שמתכוון לפגוע בו. אמירה דור בין הלהבות בנווה דקלים, בעת הגירוש יש לציין שהגישה הראשונה היתה הדומיננטית לפני גירוש קטיף, ועד היום מחזיקים בה מטובי הפסיכולוגים בארץ, הללו שכנעו את האוכלוסיה לקבל את הגירוש כגזרת גורל, בלתי ניתנת לשינוי, עוד בזמן שהכוחות היו מאוזנים וניתן היה לבטל את תוכנית העקירה. ראה מאמרו העדכני של פרופסור מולי להד - וכשלכל מה שעשינו אינו מספיק דיו - פרופ' מולי להד, מ-17.05.09 במאמר כותב פרופ' להד איך נתבקש עוד באוקטובר 2004 להשתתף במועצה לבטחון לאומי כנציג של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, וכיהן גם בצוות המשולב שהוקם כיועץ מטעם השרות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך. הצוות גיבש נייר עמדה, אך "התמשכות התהליך בכנסת גרמה להתארכות ועיכוב במימוש ההמלצות..". להד מציין כי לא היה "כל חוזה טיפולי בין המתישבים לאנשי מקצועות ברה"נ .... כיון שהאוכלוסיה ברובה לא רצתה ל"שתף" פעולה עם כוחות חיצוניים שנתפסו כחשודים בהזדהות עם המהלך האיום.." ובכל זאת עשו אנשי בריאות הנפש צעדים שונים כדי להכין את המתיישבים, כאשר הם מסתמכים על מודל של אובדן ואבל. בסיום שואל להד: האומנם כל זה הועיל ? האומנם אלו הפעולות שיש לנקוט בהם גם בעתיד, אם נדרש לתהליך כזה ביו"ש? מול גישת "הראש קטן ממזער נזקים", מעמיד המצ"ח את גישת "החובה להאבק בעוולה". הפסיכולוג אליהו אקרמן, אשר גורש מביתו היפהפה בנווה דקלים, עם רעייתו ואחד עשר ילדיו, והפך מאז פליט בארצו, עונה למאמרו של פרופ' להד בהתכתבות פנימית של צוות המצ"ח, כדלקמן: הבעיה המרכזית הנה בהגדרת הנחות היסוד ובהגדרה כי תוצר משמעותי ביותר של עבודה זו היתה ההבנה שבעיקרו של דבר המודל המתאים ביותר להבנת המצב הוא מודל של אבדן ואבל. הבנה תיאורטית זו שחררה את הכותבים מניסיון להתאים חומרים שקשורים לאירועי טראומה "שכיחה " כגון פיגועים ,למצב העתידי לקרות בגוש קטיף. כלומר צורך לסייע לאוכלוסיה להיפרד "יפה " ולעבד את הפרידה ואת האובדן " זהו בפני עצמו ניסיון כושל לעצב את החויה לכך התנגדנו והגדרנו את זה אז כאירוע "התעללות בתוך המשפחה", היותר קרוב למעשה אינוס על ידי האח הגדול ובו כללי ההתנהגות וההתמודדות הינם שונים לחלוטין: מעודדים את הנפגע להיאבק ולצעוק והתנגד בכל כוחו ובמידה ולא יצליח לפחות הוא יחיה בהמשך חיו בהשלמה לפחות שעשה את המירב זהו הא-ב של מה שלומדים בכללי ייעוץ ופסיכולוגיה. אלה גישות מאוד שונות. את הדברים האלה אמרנו גם לפני הגירוש באותן ישיבות שהוזכרו במאמר, אך הדברים לא התקבלו ואותם אנשי מקצוע העדיפו לפעול על פי הבנתם את המציאות ולא על פי החויה של המגורשים והמועמדים לגירוש. הבאנו קול אחר של חוויה שבכלל לא זכה ללגיטימציה הוא היה כנראה קשה מידי ומעורר יותר מידי שאלות מצפוניות .... אותן חוברות נכתבו ברוח זו ועל זה אני הולך לדבר בועדת החקירה בעוד שבועיים. בהתאם לדברים הללו קמה קבוצה אלטרנטיבית של אנשי מקצוע שכללה את דר' לייבלר , ואליה הצטרפו דר' אמירה דור , רותי בן חיים , ובהמשך דר' הטב, דר' אבולאפיע ועוד מספר פסיכולוגים. אבל מה לעשות הרבה מ"אנשי המקצוע" שהיו שם היו שבויים בתפיסת עולם ובפרסונות שנתפסו כסמכויות מקצועיות אשר מהם למדו חלק מתורת ההפעלה במצבי חירום, והמשיכו לפעול על פי סכמות מובנות ללא הפעלה של שיקול דעת דיאגנוסטי מקצועי. לדעתי כל התפיסה, על אף המילים היפות, צבועה מתפיסות עולם פוליטיות ומחוסר יכולת לשאת את המושג של התנגדות כמנגנון הכי בריא, מפאת חרדות או מחשש להתעמת מצפונית עם מה שמתחולל . איפה הם אותם יפי נפש ארבע שנים אחרי הגירוש בניסיון לשקם את ההריסות האנושיות? איפה המוכנות של פרופסור מולי להד לשנות עקרונות עבודה שמקובלים כבר ממלחמת יום כיפור בעבודה בחירום, שפתאום בהתנתקות היה ניתן לשנות? וכן הלאה על זה הדרך. ודי להיום שהוא יום הגירוש . הדבר מעורר אצלי זעם עצום על אותם אנשי מקצוע הממשיכים לטפוח לעצמם על השכם ובכלל אינם מתחילים לשים סימן שאלה על הנחות היסוד אותם הם הניחו. הדברים נאמרו על ידי במספר פורומים, גם כשכמעט חזרו על עצם הדברים בתוכנית שהתבקשו להכין, למי שזוכר סביב תוכנית ההתכנסות שב"ה נשכחה מזמן . אבל אני לא דואג הסרט הזה עוד יחזור. וצריך להמשיך לחשל מראש את האוכלוסיות שלנו על מנת לא ליפול שוב בשבי התיאוריות היפות אפילו אם נאמרו בפי פרופסורים, אנשים נאורים ובעלי תפקידים חשובים במשרדי ממשלה שונים המחוייבים לסיסטמה ואשר האינטרס האמיתי הוא שעוולות יוכלו להתבצע בשם החוק והדמוקראטיה והעיקר שלא יעוררו יותר מידי רעש , ואנטגוניזם. בברכה אליהו אקרמן אין בעיה להפיץ את הנאמר אני עומד אחרי כל מילה שכתובה כאן. להלן תגובתה של הפסיכולוגית רותי בן חיים לתגובת אליהו אקרמן: רותי בן-חיים: קראתי את דבריו של אלי ורציתי להוסיף -הגרוש היה אקט של התאבדות נכפית, כל גרוש והחרבה של בית, בקתה או חושה יהודית בארץ ישראל שנעשה על ידי ממשלת ישראל, באמצעות חיליה ושוטריה, הינה דרישה להתאבדות המונית של העם. זוהי התאבדות גופנית ורוחנית כאחד. כפרט, ובודאי כפסיכולוג, המאבק צריך להיות במניעת ההתאבדות ולא בצימצום טראומה. יש בינינו הרבה מתים מהלכים, ובגירוש (שאסור בשום פנים ואופן לכנותו בכל שם אחר) של יהודים מהגוש, כמו הגרוש שהיה לפניו מחבלי ארץ בסיני, היה ניסיון (של אותו אחד) להמית את הניצוץ היהודי שהביא אותנו לחזור לארצנו ולשמור על יהדותנו, באלפי שנות גלות. נגד זה צריך להלחם; לא לנחם ולא להתנחם! ובודאי אסור להעמיד פנים שמדובר בטראומה או בשכול מכל סוג שהוא מדובר בחיינו הפיזיים והרוחניים כאחד. מולי להד אמון על מגננה אין לנו מה ללמוד ממנו לענייננו.

 
 






צור קשר | דוח המצ"ח: 'ההכנה המנטלית ל"התנתקות" ושברה בצה"ל'


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS