ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ג', כז’ באייר תשע”ז
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
לקראת גירוש תשס"ה עמלו כוחות המשטרה והצבא לחדור ללב ההוויה של אוכלוסיית המתיישבים, על מנת לפורר את התנגדות הציבור. אם נבין את שיטות הפעולה של מנגנון הגירוש, נוכל להישיר מבט זה אל זה, לשים את האמת על השולחן ולדון בה באופן נוקב ואמיתי. עד כה, דיון זה לא נעשה בגלוי.

המנהיגים כסוכני השפעה, הילה מרדכי, "בשבע", 04.02.2010 המנהיגים כסוכני השפעה הילה מרדכי, "בשבע", 04.02.2010 רבים מראשי ההנהגה ביש"ע: רבנים, אנשי חינוך ודמויות מפתח בציבור שלנו, נתקלים בביקורת משתלחת ופוגענית הקשורה להתנהלותם בגירוש. על פניו נראה הדבר תמוה, הרי כפי שאמרה שרה אליאש, "אין כל הוכחה שנקיטת דרך יותר תקיפה וכוחנית היתה משנה את התוצאה לטובה. לעולם לא נדע מה היה אילו". זה נכון, ולכן לא בכך עלינו לחפש את המפתח להבנת המצב. לקראת גירוש תשס"ה עמלו כוחות המשטרה והצבא לחדור ללב ההוויה של אוכלוסיית המתיישבים, על מנת לפורר את התנגדות הציבור. אם נבין את שיטות הפעולה של מנגנון הגירוש, נוכל להישיר מבט זה אל זה, לשים את האמת על השולחן ולדון בה באופן נוקב ואמיתי. עד כה דיון זה לא נעשה בגלוי. הוא מפעפע בסרטים, שאיש לא חותם על הפצתם, במכתבים שונים שמופצים באינטרנט, או בתגובות משתלחות כאלו ואחרות. רבים מאיתנו נושאים את הכאב, שעוד לא ניתנה לו הבמה המתאימה. מעטים מתוכנו אינם יכולים לשתוק עוד, ומבטאים את תסכולם, לא תמיד באופן הראוי. רפ"ק ורדית אגסי, ראש תחום אוכלוסייה במשטרת ישראל בגירוש, תיארה את דרכי הפעולה בהרצאתה בכנס של היועצים הארגוניים שנערך לאחר הגירוש, תחת הכותרת הנוצצת: "היעוץ הארגוני לתהליך ההתנתקות – ללמוד מהעשייה!" אגסי מתארת, ש"אופן הפעלת הכוחות אל מול האוכלוסייה היה מרכיב מרכזי בביצוע המשימה". לקראת הגירוש, על פי אגסי, אותרו באוכלוסייה "סוכני השפעה". דרכם יכלו כוחות הגירוש להשפיע על האוכלוסייה ולפורר את התנגדותה. בכתב העת 'פסיכולוגיה צבאית' בו שטחו הפסיכולוגים הצבאיים את דרכי עבודתם לקראת הגירוש, על מנת לקצור יוקרה מקצועית, מפורט: "נוצרו פונקציות אזרחיות פנימיות, ששימשו כמתווכות או צינורות להעברת מסרים, ובהם רכזי בטחון של היישובים, רבנים ועובדים סוציאליים. כל אלה היו מעורבים אמנם בתוך קהל המפונים, אך זכו לאפודה זוהרת, שהבחינה בינם, לבין 'סתם' מקומיים, וזיכתה אותם בניידות לגיטימית... פעולתם בוצעה לרוב מאחורי הקלעים וסייעה לתעל תסכול וכעס של המפונים". אותן דמויות מפתח בציבור שלנו, אליהן אנחנו נושאים עיניים בהערכה, דמויות, שאיש לא ייקח מהן את עשייתן הברוכה רבת השנים, אותם אנשים, סומנו כ"סוכני השפעה". הללו היו נתונים ללחצים ופיתויים שונים, שאותם מכנים הפסיכולוגים הצבאיים כ"מניפולציית הרגישות והנחישות". איומים בסגנון של "אם אתם לא תרגיעו את הבלגן, נשלח לפה יס"מניקים שיפוצצו במכות את החבר'ה האלה". או לחלופין, "אם לא תלבשו אפוד זוהר, נעיף אתכם מפה כמו שאר המתיישבים". וגם פיתויים ברוח של "תקלו עלינו", "גם לנו זה קשה", "בואו נגמור את זה יפה", וכן הבטחות בסגנון של "אם תעזרו לנו לפתור את הבעיה כאן, נאפשר לכם לקיים טקס/הפגנה שם", ועוד ועוד. עובדים סוציאליים ופסיכולוגים מתוך ההתיישבות, שבאו לחזק ולתמוך, מתוך מסירות גדולה, מצאו את עצמם מבולבלים. מצד אחד מכריחים אותם לענוד אפוד ירוק, ומקדמים דרכם מסרים פסיכולוגיים של התאבלות, פרידה והרגעה; מנגד נמצאים המתיישבים במשבר נורא, ובתווך הם עצמם. איש מהם לא ידע שהוא סומן להיות "סוכן השפעה" במערכה מתוזמנת היטב, עליה עמלו כשנה וחצי מיטב המוחות במשטרה ובצבא, על פי עדותם שלהם. כללי המשחק בנווה דקלים נתבונן בפינוי בית הכנסת בנווה דקלים כמשל. מאות בני נוער מרוכזים בפנים, בתפילה קורעת לב. בחוץ, מנהיגי הציבור מתאמים את שעת הפריצה עם כוחות המשטרה. ברגע הנכון נכנסים רבנים, מחנכים ואנשי ציבור לבית הכנסת, מוציאים את ספרי התורה וקורעים קריעה. מה עובר בליבה של הנערה בבית הכנסת, שרואה את כל הדמויות היקרות לה, שאמורות להוביל אותה, לוקחות חלק במהלך הגירוש? כך מתארים הפסיכולוגים הצבאיים ב'פסיכולוגיה צבאית' את המאבק, לאחר שנוסחו "כללי המשחק של המאבק" בין הנהגת המתיישבים לבין ראשי הצבא והמשטרה: "המיוחד במשימת ההתנתקות היה, שגם רוב רובו של הצד המפונה, פעל לפי אותה מערכת כללים. כך התחזקה התחושה שהיה זה סוג של משחק מתוזמן, שבו שני הצדדים התחרו על נקודות בדעת הקהל, אך נמנעו מחריגה מגבולות מערכת הכללים שעוצבה... במובנים רבים הייתה זו כרוניקה ידועה מראש, שלא היה בה כדי למנוע את הוצאת המשימה מן הכוח אל הפועל" מי ינחם את המגורשים, הנוער, וכל הציבור, שאש טהורה של מסירות נפש פיעמה בו? לא מדובר בוויכוח לגיטימי על דרך המאבק הנכונה. לאיש מאיתנו אין תשובה מהו הקלף שיכריע את המערכה. מדובר על תחושת עלבון כבד, זעם ואכזבה צורבת. עברו ארבע וחצי שנים מאז הגירוש, ועדיין איננו יכולים להישיר מבט זה אל זה. מנסים לאחד את המפלגות והציבור, אך זה משותק, מסוכסך ומפולג. מנהיגי הציבור לא מתחילים להבין את גודל הפגיעה; והציבור, מתוך הערכה והוקרה לאותם אישים חשובים, לא מעז לברר בגלוי, את הטעון בירור. נתָנו, מבלי דעת, שישסו אותנו איש באחיו. נתָנו שישתמשו בנו, שישתמשו בגדלות התורה, בהערכתנו למחנכים, בהערצתנו את מפקדי צה"ל, כל אלו נרתמו בציניות, על מנת לשמן את גלגלי הגירוש. נתנו, ואנחנו עדיין נותנים! איננו מעזים עדיין לגעת בפצע המדמם, ולכן אנחנו גם לא מסוגלים לעצור את המשך הפגיעה בנו כציבור. עד שלא יערך בירור אמיתי, עד שאנשי הציבור שלנו לא יכריזו, שלעולם לא עוד, לא יהיה מרפא לקרע הזה. גידופים בטוקבקים אינם הדרך לרפא את השבר, אבל הם מלמדים אותנו על עוצמתו. ההתבוננות בעוצמת השבר, ובסיבות שהובילו אליו, רק הם יכולים להוביל לתיקון אמיתי. שנזכה לכך, בעזרת ה', "והאמת והשלום אהבו".

 
 






צור קשר | דוח המצ"ח: 'ההכנה המנטלית ל"התנתקות" ושברה בצה"ל'


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS