ההכנה המנטלית של צה"ל ל'התנתקות'
  www.mentalpreparation.org
ההכנה המנטלית ל"התנתקות"
יום ש', ל’ בסיון תשע”ז
    אודות  |  על "ההכנה המנטלית"  |  דוח "ההכנה המנטלית"  |  שטיפת המוח  |  הפצל"ם  |  הפוסט-מודרנה  |  שיחדש  |  Mental Preparation  
רון פרסלר מביא ב'הארץ', ב-06.08.2010, יומן של קצין "מפנה" ב"התנתקות"; קצין מח"א: 'להתנתק מהרגשות להתחבר לזיכרון'. זהו זכרון של צופה לא מעורב: לא מנוכר במיוחד, אבל בודאי לא אחד שמזדהה עם האומה והארץ, ההתיישבות והציונות, האנשים אותם בא לגרש, והצדק והמוסר היהודיים. עכשיו, ממרחק 5 שנים ולאחר שכישוף 'ההכנה המנטלית' לא קושר אותו יותר, הוא מסתכל בהשתאות על הטמטום, אך רואה זאת - לכל היותר - כמו מסע לחוויה הזויה ללא פשר. אך ל"וידוי" זה חשיבות רבה: אש השליחות היהודית והציונית לא מפעמת ברוב הציבור הכללי - גם אם רובו הגדול רחוק מלהיות סמולני ושונא יהודים, ולכן, ניסיון לעורר בחיילים הנמנים על ציבור זה, התנגדות המונית למשימת גירוש - התנגדות שמבוססת על הכרה יהודית ומוסרית, הוא דון-קישוטי. קיצור תובנותי - בסוף המאמר.

זכרון של קצין "מפנה" ב"התנתקות": 'להתנתק מהרגשות להתחבר לזיכרון' רון פרסלר, 'הארץ', 06.08.2010 מביא לאתר: גדי אשל הכתבה באתר 'הארץ' בשני חלקים: חלק א' - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183236.html חלק ב' - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183237.html הכתבה מובאת כאן, מתוך האתר הנ"ל - כאשר שני הדפים משם מחוברים כאן ברצף אחד - לנוחיות הקורא. הארות/הערות בכותרות, מנקודת ראות חקר ההכנה המנטלית לביצוע הגירוש, בסוף הכתבה. ++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++ להתנתק מהרגשות להתחבר לזיכרון האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה רון פרסלר חמש שנים אחרי ההתנתקות, חוזר רון פרסלר לזירת הפינוי שבה השתתף כקצין ונזכר שההיסטוריה היא בכלל לא מה שסיפרו לכם ¨ פינוי ההתנחלות כרם עצמונה. דגל המדינה על האפודה נועד אולי לשמש קונטרה לטלאי הכתום שענדו כמה מהמתנחלים. חדר במדרשה בכפר דרום. אנחנו פורצים את הדלת, להתרחק בבקשה ¨ "כל העולם במה וכל איש ואשה רק שחקנים" (וויליאם שייקספיר, "כטוב בעיניכם", 1600) ¨ "עלינו לזכור שהדבר בו אנו צופים אינו הטבע עצמו אלא הטבע לאחר שהושפע מחקירתנו" (ורנר הייזנברג, "פיזיקה ופילוסופיה", 1958) ¨ "אל תחסום את עדשת מצלמתו של הכתב" (אגף המבצעים, קובץ הוראות למפקד למשימת ההתנתקות, 2005). האופן שבו מצאתי את עצמי, בקיץ 2005, מפנה את רצועת עזה מתושביה היהודים היה כך: באותו הקיץ עמדתי להשתחרר מצה"ל בתום שירות צבאי ארוך. שירתתי אז כמהנדס מערכות תוכנה בחיל האוויר, ועבודתי היתה לתכנן ולפקח על פיתוח תוכנה שאת אופיה הספציפי אסור לי, אני חושב, לפרט כאן. פינוי ההתנחלות כרם עצמונה. דגל המדינה על האפודה נועד אולי לשמש קונטרה לטלאי הכתום שענדו כמה מהמתנחלים לא ידעתי אז איך ומדוע הוחלט בצה"ל לשלוח לביצוע המשימה דווקא אנשי קבע ג'ובניקים - אולי כי נדרשו אנשים מבוגרים ובוגרים מעט יותר מחיילי החובה, אולי כי הלוחמים נדרשו למשימות ביטחוניות יותר, אולי רצו לשדר למפונים כי זוהי משימת שלום ולכן שלחו אליהם, במקום אנשי קומנדו, את עורמי הניירות ומסובבי הברגים - ולמען האמת איני יודע את הסיבות לכך עד היום, וממילא לא במדיניות עוסק הסיפור. אבל מרגע שנודע כי חיל האוויר מגייס משורותיו חטיבה שלמה שתפנה את ההתנחלויות מרצועת עזה, וכי כל יחידה תידרש לספק מכסת אנשים, ביקשתי להצטרף. הקבוצה ששלחה היחידה כללה כ-15 חיילי קבע, בהם שתי בנות, כמעט כולם קצינים וכולם מתכנתי מחשבים. מיעוטנו נודב למשימה, אבל הרוב התנדבו. המתנדבים היו ההרפתקנים וחובבי האקשן שבקרב מתכנתי חיל האוויר, אבל אני חושב שלא אחטא לאמת אם אומר שהיינו רובנו די שמאלנים, או, לכל הפחות, זכורים לי רק מעטים שאמרו שהם מתנגדים לתוכנית. הכנות ראשוניות לקחו אותנו, יחד עם שאר חיילי חטיבת ההתנתקות של חיל האוויר, שנקראה כבר החטיבה הכחולה, למוזיאון תל אביב להקשיב לנאומים. מספר הנאומים ששמענו בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות - ממפקדים, אנשי מילואים, פסיכולוגים, מפונים ומתנגדי הפינוי - היה עצום, והוביל למסקנה שרבים סבורים שהחייל העברי, בשונה מעמיתיו באומות העולם, לא סתם נשמע לפקודות, אלא זקוק למידה הגונה של שכנוע. באותו היום במוזיאון תל אביב, חזרו הנואמים פעמים רבות על המלים "משימה לאומית" ו"המשימה החשובה ביותר של חיל האוויר השנה". יכולנו להבין מכך שבחיל מתייחסים למשימה הזאת ברצינות. עוד משפט ששמענו כמה פעמים היה "המשימה הזאת תבוצע, בכך אין ספק; השאלה היא כיצד", ממנו יכולנו להבין שמפקדי החיל מתפללים שהמשימה הזאת תבוצע, וחוששים מאוד מכיצד. עורכת דין הסבירה לנו את הסכנה, מבחינה דמוקרטית, שבאי-ציות אפשרי. הציגו לנו לראשונה גם את עקרון הפעולה: "שימוש בהידברות תוך הקרנת נחישות", עיקרון שמאוחר יותר ישוכתב בידי הקופירייטרים של הצבא לסיסמה הקליטה "בנחישות וברגישות". סא"ל אחד, שעמד להתמנות לאחד המג"דים בחטיבה, הסביר את הקשיים בפינוי: ראשית, בעיית הניסיון. מבצעי המשימה בכל הדרגים לא התנסו במשימה דומה בעבר, ובכלל, הצבא התנסה במצב דומה רק פעם אחת - בפינוי ימית. שנית, בעיית השפה. יש צורך להמציא לקסיקון מתאים שאינו מכיל מלים הלקוחות מעולם הלחימה ומשמשות, מטבע הדברים, את הצבא במשימותיו הרגילות - מלים כמו "אויב", "קרב" ו"הכרעה". שלישית, בעיית ריבוי המהנדסים. במשימה הזאת יש מג"ד, מ"פ, מפקד צוות ואוסף שלם של מהנדסים שבטוחים שהם יודעים איך לעשות את הדברים טוב מכולם. האתגר הרביעי הוא הסיקור התקשורתי. הגדוד שלנו, גדוד רקיע, הוקם רשמית זמן מה אחר כך במתקן נופש לחיילים באשקלון. אחרי שיחות עם המפקדים, שניכר היה בהם שהם עוטים בהנאה רבה את התארים הירוקים של כוחות היבשה שניתנו להם (מג"ד, מ"פ), הקשבנו שוב להרצאות. הוסבר לנו ש"רמת התפקוד וההתמודדות" במשימה שלפנינו, ובחיים בכלל, היא סינתזה של שני גורמים: "שק הלחצים", ומולו "סל המשאבים להתמודדות". פסיכולוג צבאי מילא את סל המשאבים שלנו במנטרות שעליהן היינו אמורים לחזור כדי להקל על עצמנו את קשיי הפינוי, כמו למשל "זה לא אישי" (זה לא אישי. זה לא אישי), או "הבלגתי ונשארתי בשליטה" (הבלגתי ונשארתי בשליטה. הבלגתי ונשארתי בשליטה). לסיום קיבלנו כולנו מתנות - אולר ותיק רחצה משוכלל ומלא כיסים. חדר במדרשה בכפר דרום. אנחנו פורצים את הדלת, להתרחק בבקשה ההכנות נחתמו ביום גיבוש בבריכה בבסיס של חיל האוויר בצפון. לא גיבוש מהסוג הצבאי - ניהלה אותו חברה אזרחית שעורכת ימי גיבוש לחברות היי-טק, ושהפעילה אותנו במיני הפעלות שכללו הרבה כדורי טניס וחבלי סנפלינג. הקפצה באמצע יולי צעדו מתנגדי ההתנתקות מנתיבות לכפר מימון, והכריזו כי כוונתם להמשיך בצעידה לגוש קטיף. הכוחות הוקפצו לדרום, ואנחנו התרגשנו כמו כל כיתת מתכנתי מחשבים שיוצאת לקרב. ישבנו בחדר הדיונים של היחידה בקריה והמתנו לאוטובוסים. שוהם, מפקד הצוות שלנו בהתנתקות ומפקד פרויקט תוכנה למטוסי קרב בשגרה, היה במצב רוח היסטורי. "אם הם מגיעים לגוש קטיף זו הפיכה במדינה", הוא אמר, וסקר לפנינו את פעילות המפגינים בדרום (ריקודים, שיעורי תורה). "זה כמו קייטנה של חמאס", אמרה אחת הקצינות בצוות. יצאנו לשכב על הדשא ולחכות לאוטובוסים. הרגשנו כמו מגיני הדמוקרטיה. כמו הסכר האחרון בפני צבא המתנחלים. אבל ההתרגשות לא פעלה על כולם באותה המידה. יוני דיפדף בעלון פרסומת שצורף לעיתון והתפעל ממחירו הנמוך במיוחד של מגב פטנט, ודניאל העיר, "אנחנו הולכים אל מותנו והוא חושב על מגב פטנט?" בינתיים הגישו לנו ערמות של סנדוויצ'ים. בערב, כשהגענו לבסיס שאירח אותנו ללילה, מוכנים לפעילות המבצעית הראשונה בחיינו, מצאנו את ארז המ"פ במצב רוח קרבי אף הוא. "אנחנו חייבים לעצור אותם", הוא אמר, אבל באותו הערב לא עצרנו אף אחד. בבוקר ערכנו היכרות עם הצוות השני במחלקה, שהורכב מנגדים מאחד מבסיסי חיל האוויר. מפקדם היה נווט F16. כפי שהונחינו, קיימנו שיחות היכרות קצרות, אחד על אחד, עם אנשי הצוות השני. ההבדלים החברתיים בין שני הצוותים בלטו מאוד. אנחנו היינו כמעט כולנו אקדמאים. כמעט כולנו אשכנזים. כמעט כולנו קצינים. הנגדים היו טכנאי אלקטרוניקה, חמשי מטוסים ונהגים, ברובם מזרחים, רובם מהפריפריה, קצתם דרוזים. לא היה בנו צורך מבצעי, אז ניצלנו את הזמן לאימוני בלימת צעדות מפגינים. למדנו ליצור חומה אנושית בפני מפגינים המפעילים אלימות מילולית או פיזית. נאמר לנו להבליג על כל אלימות מילולית ואף על הצקות פיזיות קטנות, אך על תקיפה גופנית ישירה יש להגיב בכוח. חשבנו שמהקללות קל יהיה להתעלם, אבל כאשר ישי שיחק מפגין, הוא קרא אל אחד הדרוזים "אחותך מזדיינת עם ערבים", ובאותו הרגע נפסק התרגיל כי הנגד הדרוזי התחיל לרדוף אחריו ברחבי הבסיס. אחרי המתנה של עוד יום וחצי, כשהתברר שמנהיגי המפגינים החליטו לא להתעמת עם הצבא וההפגנה התפזרה, חזרנו הביתה. ברכבת פגשנו כמה תיכוניסטיות מקושטות בכתום, שחזרו הביתה מההפגנה באותה הרכבת. הצטלמנו איתן. הן קצת נבהלו לראות את כל החיילים ומילמלו משהו בקשר לכך שלא הוקפצנו לשם באשמתן, אלא באשמת אריק שרון. הכנה מנטאלית האימונים התחילו שבוע אחר כך. ביום האימונים הראשון השתלט הגדוד על בית הספר מקיף כללי עמל 1 באופקים. רשת תקשורת הוקמה. מחשב עם מקרן הוצב בכל כיתה. פוסטרים של ביטחון שדה נתלו במסדרונות לצד ציורי התלמידים, ובכל שטח פנוי אפשרי הוצבו שולחנות אוכל ארוכים לקפה וחטיפים, ארוחות צהריים או ערמות סנדוויצ'ים. האימונים נפתחו בחלוקת סנדוויצ'ים, ומיד אחר כך שיעורי הכנה מנטאלית על פי ערכת הסרטים והמצגות, "הכנות מנטאליות למשימת ההתנתקות - מעגל פנימי", שחולקה, ארוזה יפה, לכל המפקדים. מתכנני הערכה ניסו ליצור הדרגתיות בהצגת המתנחלים. קטעי הווידיאו הראשונים היו סרטים ביתיים שהכינו ילדים חילונים מאלי סיני, שסיפרו למצלמה על חייהם בהתנחלות ועל חששותיהם לקראת הפינוי, וקטעים אמפתיים מהתקשורת על חיי התושבים. מצגות הפאואר-פוינט מנו, בנקודות, את מאפייני האוכלוסייה שבה נפגוש. אחר כך הציגה לנו הערכה גם מתנחלים אופייניים יותר, דתיים, מגוש קטיף. גם הם התראיינו בנימוס ובאיפוק. הפאואר-פוינט קבע שהמתנחלים באים מרקעים שונים, ויש לנהוג בהם בכבוד. אחת המצגות הוקדשה לפינוי מוקדים רגישים. שקף "כללי עשה ואל תעשה בפינוי בית כנסת" עורר במחלקה את השאלה: האם נכון שהדרוזים (היו ארבעה במחלקה) ישתתפו בפינוי בית כנסת? הדעות היו חלוקות. לאחד הדרוזים לא היתה בעיה עם העניין. "אני פעם אפילו השלמתי מניין", אמר. אחרי שצפינו בסרטים שוחחנו. אייל המ"מ שאל את זיאד מה היה עושה אילו היו מפנים אותו מביתו. זיאד ענה שהיה מגייס צבא. בינתיים נראה שהמחלקה מגלה אמפתיה. המפקד צייר שני צירים ניצבים על הלוח, אחד מסומן "רגישות" והשני מסומן "נחישות". אחד לא בא על חשבון השני, הוא הסביר, והצביע על המקום במערכת הצירים עם הרבה נחישות והרבה רגישות, שם כתב את המלה "מקצוענות". הערכה עברה לקטעים קשים יותר, סרטים מפינוי מאחזים הוקרנו בו-בזמן זה בצד זה כדי להמחיש לנו את הרעש והבלגן. למדנו את התנהגות המתנחלים - הרטוריקה האלימה; השימוש בילדים. סצנות מסוימות הוקדשו לקללות אופייניות או מקוריות במיוחד, כדי שנבין מה יוטח בנו - קללות שלצערי הרב כבר איני זוכר. תהיתי אם מטרת הערכה היתה ליצור בנו רגשות קרבה למתנחלים, או זרות. שני המסרים עברו, אבל במנותק זה מזה כאילו היו אלו שתי קבוצות אוכלוסייה נפרדות. שם השיעור הבא היה "התנהגות בפני תקשורת". אחת הדאגות המרכזיות של הצבא בהתנתקות היתה כיצד הפינוי יצטלם - זה היה ברור לנו עוד מהנאומים ששמענו במוזיאון תל אביב, שם ציינו לפנינו שמספר הכתבים שיסקרו את הפינוי גדול ממספר התושבים שיפונו. ואם זה לא היה ברור כבר אז, זה התברר כשביום ההקמה של הגדוד אמר לנו המ"פ: "אם יש צורך בשימוש בכוח צריך לעשות את זה בצורה שתיראה טוב לעין. צריך לעשות הכל כך שזה יצולם טוב. צריך שזה ייראה טוב בטלוויזיה". בשיעור אמר לנו אייל המ"מ ש"הכתבים יעשו פרובוקציות כדי לייצר סיפור, אבל אסור בשום פנים ואופן לכסות את עדשת המצלמה. זה מצטלם גרוע". מוזיקה של אריאל זילבר הפריעה לשיעור. בהפסקה יצאנו החוצה לראות מה העניין, ומצאנו את אריאל זילבר - הוא ולא מלאך - יושב מעבר לכביש ושר שירים ומנגן באורגן, ואיתו כמה עשרות של מפגינים דתיים. בסוף היום, כשחזרנו לאוטובוסים, המפגינים הקיפו אותנו וצעקו, "חייל, שוטר, אני אוהב אותך", "שמאל ימין שמאל, המפקד אנ'לא יכול", "אתם יודעים מתי פינו בפעם האחרונה יהודים מהבתים שלהם?" "תוכלו לפנות את משפחת חתואל?" "איך אתם יכולים לעשות את זה?" וניסו לחלק לנו חוברות שלא לקחנו כדי לא להיראות כמשתפי פעולה. עד אותו הזמן ראינו את ההפגנות של מתנגדי הפינוי, שהתחילו זמן רב קודם לכן, רק בטלוויזיה. הפעם הצעקות היו מופנות אלינו, אנחנו היינו חלק מההתרחשות, ומן הסתם הדבר גרם לנו התרגשות רבה. כשהתרחקתי מהמפגינים הרמתי שתי חוברות שהיו זרוקות על הכביש וקראתי אותן באוטובוס. אחת מהן נקראה "ניקוי ראש - ערכת עזרה ראשונה לעצירת שטיפות מוח". כך היה כתוב בה: "בהגיעך ל'הכנה המנטאלית' זכור: ה'התנתקות' היא פשע. 'הכנה מנטאלית' לביצוע פשע היא בעצם שטיפת מוח מסוכנת". החוברת הנחתה את החייל מתנגד ההתנתקות איך להפריע לכיתה. "אל תישאר פסיבי. עליך לתקוף ולחתור למגע, ליזום שאלות ולעורר אי-הסכמה לכל אורך ה'שיעור'. נצל את אלמנט ההפתעה - אל תקבל את התכתיב ש'שאלות והערות - בסוף'. השחל שאלות, אמירות פרובוקטיביות וויכוחים לכל אורך השיעור או ההרצאה". החוברת השנייה הכילה סיפור קצר מאת נעה אריאל, שסופר מנקודת מבטו של מפקד צוות הנתקל בסיטואציות פינוי דרמטיות - משפחה שכולה ("'איך נראית אשה שרצחו לה את הילד?' חשב לעצמו... עכשיו היא נראית אחרת. נורא. מייבבת, יבבה ארוכה. כמו בעל חיים שמקונן"), ניצולי שואה ("'אין לי ברירה, זה פקודות שקיבלתי מהצבא שלנו'. 'גם אצל היטלר היו פקודות', יורה הזקן... 'כבר גירשו אותי פעם אחת, נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גירוש זה גירוש ואתה מגרש אותי'"), התקף לב ("ואז פתאום מול עיניו חיים ששון מתקפל לשניים ונופל. לבו לא עמד לו"), וסתם רוע ("יש טיפות דם על הרצפה ועל המדים שלו ועל הידיים שלו... הוא שוטף את הידיים שלו היטב, נאנח, ואומר לחיילים שעוד נשארו איתו, 'משימה קשה. הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל אנחנו נעמוד בזה ונצא מחוזקים'"). היה משהו מוזר בדימויים - נאצי אבל נחמד; שוטף את הדם אבל נאנח - מעין קיצוניות מהוססת. כאילו הכותבת רצתה לומר את הדברים הנוראים ביותר ובאותו הזמן הבינה את חוסר הפרופורציה. בדרך אל המחנה עבר האוטובוס במחסומי המעגל השישי, חגורת האבטחה הקיצונית שנועדה למנוע מישראלים להיכנס לרצועה. הסתכלנו בעד החלון בשיירות ארוכות של מכוניות ממתינות במחסומים בערב הקיצי. התחיל להחשיך, ופנסי המכוניות דלקו. הרגשנו שמשהו גדול עומד להתרחש. אימונים לפני שאמשיך בסיפור, אתאר בקצרה את המחנה שאליו היו מועדות פנינו ובו היינו עתידים להתגורר בזמן האימונים ומשימת הפינוי. מחנה "רעים" הוקם בתוך חודשים ספורים במיוחד כדי לשכן את חיילי ההתנתקות. מראה הבסיס עורר השתאות. הוא נבנה כשבעה קילומטרים מרצועת עזה על שטח מישורי וחולי רחב, והוא רבץ מול הרצועה כאילו עמד לבלוע אותה. הקרקע המדברית היתה מכוסה בשכבת חול-פודרה שהתעופף ברוח וכיסה בתוך דקות מיטות ותיקים. אוהלים גדולים, המכילים כל אחד 26 חיילים, השתרעו לכל כיוון עד האופק. אלפי עמודי תאורה ניצבו לצדם בשורות. בין האוהלים הזדקרו תרנים ועליהם דגלי המדינה. מאות מבני שירותים ומקלחות ניצבו בשתי שורות לרוחב המחנה. עשרות אוהלי אוכל גדולים, לבנים, ממוזגים, שובצו בסדר מופתי. מי שהתבונן במחנה לא יכול היה שלא להתפעל מהלוגיסטיקה שנדרשה כדי לבנות ולהפעיל את המקום. טרקטורים וצוותי בינוי עבדו יום-יום, והבסיס הלך וצמח והשתכלל. בתוך כמה ימים הופיעו בין האוהלים מכונות שתייה. אחר כך הצטרף אליהן סניף של בורגר ראנץ'. וכדי שנוכל להתרכז בביצוע המשימה שהוטלה עלינו, את חדרי האוכל הפעילו חברות אזרחיות, ואת השירותים והמקלחות ניקו עובדי קבלן במדים כחולים. למחרת, ביום האימונים השני, אימנו אותנו ב"טכניקות", כלומר דרכי פינוי אנשים בכוח. תירגלנו כיפוף ידו של אדם בחוזקה מאחורי גבו והפלתו לרצפה לצורך מעצר, ונשיאת אדם על ידי חוליה של ארבעה חיילים. למדנו גם טכניקה שנקראה "יהלום", שבה כוח עתודה מאחורי הקו הראשון מזהה בין המפגינים גורם מתסיס, פורץ לכיוונו, חוטף את המפגין הבעייתי ונושא אותו חזרה מעבר לקו. ההוראות היו לא לשאת אדם משתולל. במקרה כזה יש להצמיד את האדם בכוח לרצפה וללחוץ בעזרת הברכיים על נקודות מסוימות בגופו בצורה שתסב לו כאב רב עד שיתרצה. שיטות ההכאבה, כך נאמר לנו, אושרו על-ידי פיזיולוגים כבטוחות משום שאינן מסבות נזק קבוע. כמתכנתי מחשבים לא היינו מיומנים מאוד במכות, אבל התרגלנו מהר. הרבצנו; חטפנו; נגררנו בחצץ. הכאב הרתיח את הדם, אבל היה באלימות משהו משחרר. אחרי כמה שעות כבר הצמדנו לקרקע מפונה משתולל ולחצנו על נקודות ההכאבה באופן כמעט אוטומטי. הבנות ביקשו תגבור בתרגולי המעצר, והתאמנו במאהל בזמנן החופשי על הפלת בנים שהיו מוכנים לשמש קורבנות, עד שהיו גם הן מיומנות וחשו בנוח. ביום השלישי התאמן כל הגדוד במתקן האימונים ללוחמה בשטח בנוי בצאלים שמכונה "שיקגו". המתקן נבנה כך שידמה את מחנה הפליטים דיר אל-בלח, אבל באותו היום הוא דימה התנחלות מיועדת לפינוי. כשנכנסנו לתוך סט התפאורה הגדול הזה, עם צעקות של מגלמי המתנחלים ברמקולים, מסוק המשטרה מעל, והחיילים שצעדו ברחובות בצוותים גדולים, הרגשנו כאילו נכנסנו לשדה קרב. הכרוז המדומה עמד במרומי אחד המגדלים של שיקגו וצעק אלינו במגפון שנשמע גם מבעד לרעש המסוק: "גם אייכמן מילא פקודות", "תגידו למפקד 'אני לא יכול'", "זה סוף מדינת היהודים", "אנחנו לא מחבלים - דם יהודי זורם בעורקינו", "הפיגועים ימשיכו - זה לא יפתור את הבעיה", "מחר רמת הגולן". הוא חיקה את צעקות המתנחלים שכבר היו מוכרות היטב מהטלוויזיה, ועשה זאת היטב. למטה, ברחובות, הסתובבו גם חיילים שדימו כתבים וצלמים כדי שנתרגל פינוי לעיני מצלמה. במקום סכנת חיים, דימה התרגיל אתגר רגשי. התבקשנו לפנות משפחה שכולה. החיילים שגילמו את ההורים השכולים שיחקו באופן משכנע. גם הם חיקו דמויות מוכרות מהטלוויזיה. למרות שזה היה תרגיל, עמדו לי ולאחרים דמעות בעיניים. "צריך להבין שאתם מריונטות וזה הכל משחק", אמר לנו באותו היום אל"מ במילואים זאב דרורי, שבא לצאלים כדי להרצות לנו. "הרי אם הממשלה תחליט מחר לא לפנות, אז אף אחד כאן לא ייצא לפנות בכל זאת". דרורי היה בעברו מפקד גלי צה"ל ובין שאר תפקידיו השתתף כמפקד בפינוי ימית. "בימית נתקלנו במערכת תעמולה. לוחמה פסיכולוגית", אמר. "רמקולים בעוצמה של אלף דציבלים עם שירי נעמי שמר ודרשות של רבנים. אתה מבין שנכנסת למדינה זרה, מדינת היהודים, ואתה לא חלק ממנה. אומרים לך שאתה בוגד. לאף אחד מאיתנו אין את היכולת הרטורית שיש לרבנים. להם יש מערכת משומנת שהיא חזקה יותר מהמערכת שלכם. יש להם תחושה של עליונות מוסרית. "כמעט כל המשפחות שפונו התפרקו. לפחות עשרה אנשים התאבדו. אל תקנאו בהם. בבתים החדשים של אלה שהתפנו, גם לאחר שנים לא היו תמונות על הקירות. הם הרגישו שאין טעם לבנות הכל מחדש. שוחחתי עם קצינות שפינו את הנשים והילדים. הן בטראומה עד היום". אופקים ימים אחדים אחר כך מצאנו את עצמנו עומדים בשורה לרוחב כביש באופקים. צעדת מתנגדי ההתנתקות החלה לזחול לכיוון גוש קטיף, ואנחנו נקראנו לעצור אותם באופקים. בצהריים הבחינו התצפיתנים בקבוצות מפגינים מתקרבות לאזור, והצטווינו לעמוד לרוחב הכביש ולחכות להם. אחרי כמה דקות התקרב אוטובוס. הוא עצר לפני שורת החיילים, ומפגינים ירדו ממנו וניגשו אלינו. רובם ככולם היו צעירים מגיל 25. הרוב בנות. אל המפגש הצטרף ואן של חב"דניקים שנעמד במרחק-מה, כתפאורת רקע, והשמיע מוזיקה חסידית מרמקולים שהותקנו לו על הגג. ילד קטן עבר לאורך שורת החיילים והציג לנו תמונות, מתוך חוברת הסברה, של משפחות נפגעות טרור המיועדות לפינוי. מול כל אחד מאיתנו נעמדה נואמת צעירה (ולפעמים גם נואם זכר) מלווה בקהל מאזינים קטן, והחלה לדקלם טקסטים בשצף. הבנות דיקלמו טוב יותר מהבנים. אלה נראו נבוכים מול חייל בן גילם או מבוגר מהם שאינו עונה, ונטו להתבלבל ולגמגם. לבנות זה פחות הפריע. לא נאמר לנו שאסור לענות - זו היתה המלצה בלבד - אבל מניסיונות קטנים שעשינו התברר שההמלצה היתה במקומה. דניאל הסתכל בעיניה של אחת מהן וחייך, והיא מיד קראה לחברותיה, "בואו אליו. הוא מקשיב!" - זה היה כמו להזמין הביתה איש מכירות. אבל הבנות הסתדרו גם מבלי שענינו. קציני צה'ל מפנים בית. הבלגתי ונשארתי בשליטה מולי התחלפו כמה נואמות בסבב. הן דיברו על סירוב פקודה, על דיקטטורה שלטונית, על מצפון. בחורה צעירה התחננה שלא אבצע את הפקודה. "לא חייבים לסרב", אמרה, "פשוט תגידו למפקדים שאתם חולים". שתקתי והבטתי לתוך עיניה. היא פרצה בבכי, ואחרת, מקצועית יותר, החליפה אותה מיד. זאת השמיעה נימוקים בגנות דרך קבלת ההחלטה בממשלה. היא היטיבה לנאום. בשלב כלשהו, הסיטואציה החד-צדדית הפריעה לה והיא עברה למעין חד-דו-שיח, כשהיא מדברת גם במקומי. "אתה בטח חושב שאני מבלבלת לך את המוח... אני לא רוצה להפריע לך אבל... אולי תקרא את החוברת הזאת?" אמרתי שלא אקח ממנה את החוברת. "טוב, אז אני אקריא לך אותה", והיא קראה כשהיא עוצרת מדי פעם רק כדי להתנצל על בלבול המוח. חברתה הבוכה של הנואמת עמדה לצדה והקשיבה, ואז פרצה שוב בבכי. הפעם הצטרפו לבכי אחרות. הסתכלתי מסביב. היה ברור שהנערות ומעט הנערים עברו גם הם הכנה מנטאלית, אבל אני חושב שאצלם היא היתה אפקטיבית יותר. צלם טלוויזיה צילם מקרוב ילד שדיקלם יפה במיוחד ליונתן שעמד לידי, ושוהם המפק"ץ ניסה טכניקה שהמציא לעצירת נואמות מתלהמות במיוחד בכך שהציע להן מים. לפעמים השיטה עבדה. במורד השורה קלטה קבוצת בנות מדי פעם את שמו של אחד החיילים ופרצה בשיר "אוהבים את מיכי", או את שוהם, או דניאל. המחויבות והאמונה העמוקה של האנשים שעמדו מולנו עוררו, אמנם, התפעלות. גם הדמגוגיה היתה משויפת. אבל התנהגות המפגינים היתה שקולה מדי. היא חסרה את התפרצויות הזעם והכאב האותנטיות של הפגנות מובטלים או נכים. הרגשנו כמו אחת משתי קבוצות שחקנים העומדות זו מול זו כשכולם מנסים בכל כוחם להיכנס לתפקיד למען תחושת ההישג העצמי ולמען הצופים בבית. אבל בלילה, כשנפרסנו בין כבישי אופקים לשדות כדי למנוע מחוליות צועדים להגיע לרצועה במעין א"ש לילה ילדותי, היינו כבר פחות משועשעים. תרגיל לפני הפינוי נדרשנו לעוד אימון אחד אחרון. התרגיל נערך בקיבוץ כרם שלום, בקרבת גבול ישראל-מצרים-רצועת עזה, ונועד לדמות פינוי של יישוב שלם. הקיבוץ היה ריק מתושביו, שפונו מבתיהם לרגל התרגיל לחופשה באילת על חשבון משרד הביטחון. התרגיל היה ענק. השתתפו בו שתי חטיבות ההתנתקות, כ-4,000 חיילים. תפקיד הגדוד שלי היה לדמות את המפונים. נקראנו "כוח כתום", אבל בדרך כלל פנו אלינו כך: "אתם ביום אויב? סליחה, ביום מתנחלים?" הגדוד חולק לקבוצות קטנות שסווגו לקטגוריות על פי תפקידן בתרגיל. קבוצות א1 עד א10 מתנגדות פסיבית. ב1 היא משפחה שכולה. ג1 עד ג3 הן משפחות עם בעיה רפואית. ח1 היא קבוצה המתנגדת אקטיבית בבית כנסת. כל חייל בכוח הכתום קיבל טי-שירט צבעונית, ומערכות הגברה הוצבו על גג חדר האוכל ובשער. קבוצה גדולה של בנות קיבלו חתיכות בד שישמשו חצאית וכיסוי ראש; קצתן קיבלו כרית לביום הריון, ואחרות קיבלו בובות לביום אימהות. הן קיבלו גם אקדחי מים, "כדי לעצבן את המפנים". על גג חדר האוכל התבצרו הכתומים המדומים והשמיעו ברמקולים את אריאל זילבר, שהפך למעין זמר הבית של כוחות הפינוי לאחר שהופיע שוב, ערב אחד, מחוץ למחנה רעים, במעין הדרן להופעה באופקים. עלי הוטל להבעיר צמיגים בכניסה ליישוב, משימה שלא באה לי בקלות בגלל חוסר ניסיון, אבל אחרי שני צמיגים תפסתי את העניין והתחלתי ליהנות. בשער התאספו גם החיילות המחופשות. הן הכינו כרזות שעליהן היה כתוב "סרבו פקודה" והתאמנו בקריאות "נאצים". המפקדת שלהן, מדריכת אימון מצאלים, הורתה להן לקשור עצמן זו לזו, ואז קראה במעין חיקוי של סטריאוטיפ התנחלותי כלשהו: "בנות, אנחנו מתחילות להתחבר! אנחנו נצמדות לאבנים!" כשהרמטכ"ל והמפכ"ל באו לסקור את התרגיל קיבלו החיילות הוראה לרוץ לכיוונם. הן רצו והקיפו ושרו לרמטכ"ל "אוהבים את דני!" כמו שלמדו מהמפגינות באופקים, והיו משכנעות כמעט כמותן. אלפי החיילים שבאו לפנות אותנו נכנסו בשורות ארוכות, לבושים אפודות כהות מעל לחולצות המדים, והתמקמו ברחבי היישוב. לפני שניגשו לפנות את ההתקהלויות לא יכולתי שלא לחוש פחד למראם, שכמובן מיד עורר בי דימויי שואה. מורג ב-15 באוגוסט 2005, למחרת תשעה באב, הפכה שהיית ישראלים ברצועת עזה לבלתי חוקית. ביומיים הבאים עברו חיילי צה"ל בין הבתים, חילקו צווי פינוי וסייעו באריזה לאלה מהתושבים שרצו להישאר בביתם עד אחרי פקיעת המועד החוקי, כדי שיוכלו לעזוב בכוחות עצמם מבלי שירגישו שנטשו את ביתם דקה מוקדם מדי. הצבא, שנותן שם לכל יציר אדם ואלוהים תחת השמים מחשש לערפול ובלבול, קרא למבצע "יד לאחים", וגם שם נתן לסוג הפינוי: "פינוי בהסכמה", להבדיל מה"פינוי מרצון" שמועדו תם ב-15 באוגוסט. ויומיים לאחר מכן התחיל ה"פינוי בכפייה". קיבלנו אפודות כחולות שעליהן דגל המדינה וסמל המדינה שהיינו צריכים ללבוש מעל המדים. כנראה שמדי צה"ל לא ביטאו די ממלכתיות, או אולי הדגלים היו אמורים לשמש קונטרה לטלאי הכתום שענדו כמה מהמתנחלים. השתוקקנו לאקשן, והאוויר היה ספוג בפאתוס. "היום אנחנו נכנסים להיסטוריה", הודיע המג"ד במסדר הדגל היומי. וכשעשינו את דרכנו להיסטוריה באוטובוס דרך ציר כיסופים שמענו בגלי צה"ל את מיכה פרידמן מתחיל לדבר כמעט בחרוזים מרוב התרגשות. הכבישים היו פקוקים בכלי הרכב שנדרשו לפינוי, ולנו היה זמן להתבונן - במושבים היהודיים המטופחים והירוקים, בפחונים הדלים, העלובים והצפופים של שבט המואסי שבניו עיבדו את אדמות המושבים, בחוף היפה. ודניאל אמר, "אנחנו עומדים במקום כבר כל כך הרבה זמן שכשנזוז גם אנחנו נהיה זכאים לפיצויים". אבל אחרי עצירות ממושכות והתקדמות אטית, באנו למורג. נעמדנו, פלוגה של כ-130 חיילים ושוטרים, מסודרים בטורים ועטופים באפודות-ממלכתי?ת, ברחוב קטן ליד כמה בתים שבנייתם לא הושלמה. לא היה מחסה מהשמש. מרחנו על עצמנו שכבות של קרם הגנה. כמה מאיתנו הניחו קוביות קרח מתחת לכובע כדי לצנן מעט את הראש. יושבי הבתים, גברים מזוקנים, נשים בכיסוי ראש וילדים קטנים, יצאו למרפסות כדי להתבונן בנו. על ראשו וזרועו של אחד הגברים היו כרוכות תפילין למרות שזמן תפילת שחרית כבר חלף מזמן. כולנו הסכמנו שאכן כך אמורים מתנחלים להיראות, בדיוק כמו בטלוויזיה. שוהם המפק"ץ קרא לי לבוא איתו לבית משפחת סנדק. על דלת הכניסה היתה תלויה כרזה ובה כתוב שמשפחת סנדק גרה במורג חמש שנים. דפקנו בדלת וגברת סנדק סירבה לפתוח. "קודם תחזרו בתשובה מחוץ לדלת, ואחר כך תוכלו להיכנס", אמרה. צלם טלוויזיה מסוכנות איי-פי התקרב אלינו, וגברת סנדק פתחה דלת צדדית והניחה לו להיכנס. הצלם נכנס, צילם את פנים הבית, ואז יצא שוב מהדלת הצדדית כדי לצלם אותנו עומדים מול דלת הכניסה הנעולה. ניסיונות השכנוע ההדדיים לא עזרו - שוהם לא חזר בתשובה, וגברת סנדק לא פתחה את הדלת. צוות של פיקוד העורף נקרא אל הבית והצמיד לדלת מכשיר פריצה. מפעיל המכשיר קרא, "אנחנו פורצים את הדלת, להתרחק בבקשה", ומשך כמה משיכות בידית המכשיר, שכופף ועיקם את הדלת עד שנשברה. בפנים קיבלה את פנינו בעיניים רושפות גברת סנדק, איילת, ומאחוריה הצלם וכתבת זרה. "גנבים! שודדים לאור יום! תראו מה עשיתם לדלת שלי? מי ישלם על הנזקים?" איילת נראתה בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות. היא לבשה חולצה שחורה, חצאית אדומה ורגליה היו יחפות. לראשה חבשה מטפחת כהה. "אני רוצה שתראו מה אתם הולכים לפנות. הנה, ככה נראה בית יהודי". היא הוליכה אותנו למטבח הקטן. שום דבר לא היה ארוז, אפילו לא כפית. בבית התארח זוג עם שלושה ילדים קטנים, ובאותו הזמן הכינה האורחת חביתה במטבח. "זה מטבח יהודי", איילת המשיכה, "וכאן", הצביעה לסלון שבו ישב האורח ושיחק עם הילדים, "יש לנו ספרייה עם ספרי קודש". הזעם והדרמה הציפו אותה. מהסלון הוליכה אותנו לחדר של בנה. "הנה, כאן ישן הבן שלי, ילד יהודי, ואתם הולכים להוציא אותו מכאן". שוהם אמר שהפינוי של רוב היישוב הושלם. עליהם לארוז מעט חפצים אישיים. אם יצטרכו עזרה, נעזור. ואיילת ענתה, "אנחנו לא נעלה לאוטובוסים. אלה לא אוטובוסים, אלה קרונות לאושוויץ". כל אותו הזמן עמד בעלה, אברהם, בצד והסתכל על המחזה. הוא נראה קצת נבוך. שוהם ואני היינו נבוכים בעצמנו. הרגשנו כאילו איילת סנדק דיברה אלינו, אך לא אנחנו היינו הקהל. "אני לא יהודייה גלותית, שפופה, שתלך ללא התנגדות", אמרה, בוכה ומחייכת חליפות, והדגימה כיצד הולכת יהודייה שפופה. "אני יהודייה גאה", אמרה והזדקפה. פיה נקפץ והיא משכה את סנטרה לפנים בהתרסה. יותר משהרגשתי שאני מפנה משפחה מביתה, הרגשתי שזרקו אותי לבמה באמצע הצגת חנוכה, כזאת עם יוונים ומתייוונים ומתתיהו ו"מי לאדוני אלי", מבלי שאני יודע את הטקסט. עברה בי צמרמורת. הצלם צילם אותנו מכמה זוויות. היא ביקשה לתת לנו שקיות ניילון קטנות שהכינה מראש, מלאות בעפרה של רצועת עזה. שוהם אמר שאם הם לא יתפנו בקרוב ניאלץ לסחוב אותם, מה שאולי ישפיע בצורה שלילית על הילדים בבית. באותו הרגע אברהם דיבר לראשונה ואמר שאם נסחב אותם זה דווקא יהיה החינוך הטוב ביותר לילדים, ושאל אם הוא צריך לארוז. הוא אפילו שאל כמה זמן נותר, כי הוא לא רוצה לעכב את האוטובוס. וכך הוכרע העניין. בזמן שאברהם ואורחיו ארזו, איילת יצאה מהבית והסתובבה בחוץ יחפה. היא התיישבה על הבטונדה שהגנה על ביתם מירי צלפים והשקיפה על הנוף המכוער של חאן יונס. אחר כך חזרה פנימה, שוחחה קצת באנגלית בסיסית עם הכתבת שאירחה, ונפרדה ממנה בחיבוק ובבכי. אברהם יצא ואמר שהוא מתעכב כי הוא לא מוצא גרביים, ובינתיים בבית ממול פינו חיילים בכוח חבורת נערות (וגם כמה נערים) ששרו שם קודם בקולי קולות. הן באו ליישוב ימים או שבועות קודם לכן כדי לתגבר את ההתנגדות, וכעת הן בכו בהיסטריה וחיילות נאלצו לסחוב אותן לאוטובוסים. לאחר כחצי שעה גמרו משפחת סנדק ואורחיה לארוז, והציעו (כנראה בהשראת איילת, שחשבה שתמונת הסחיבה בידיים כבר מוצתה במקומות אחרים) שבמקום שיינשאו על כפי חיילים, יצעדו ברגל אל מחוץ ליישוב ויעלו על האוטובוס רק אחרי היציאה. שוהם נעתר. וכך, לאחר שפינוי בני הנוער המותשים מהבית מעבר לרחוב הסתיים, נערכה תהלוכה משונה. שני אוטובוסים שבבטנם מפונים צעירים נסעו לאטם לכיוון שער היישוב. משני צדי האוטובוסים צעדו שורות חיילים שאיבטחו אותם מפני ניקוב צמיגים. הנערים באוטובוסים היו עסוקים בקריאות אל החיילים: "אנחנו עוד נחזור!" "בשביל זה התגייסתם?" ועוד דברים בסגנון, אבל החזרה על הסיסמאות כבר עייפה גם אותם, ומהקריאות נעדרה רוח הקרב שהיתה בהן קודם. ובחזית התהלוכה צעדו גברת ומר סנדק ובנם בעגלה, ואיתם אורחיהם והילדים. בתחילת הדרך הלכה האורחת אחורנית, כשפניה לבתי היישוב כפי שנוהגים אנשים להתרחק מארון הקודש בבית כנסת. גם את העגלה של אחד מילדיה הפנתה לאחור כדי שיתבונן בבתים הננטשים. ואז הסתובבה, ואיילת התחילה לשיר "כי לא ייטוש השם עמו" בקול רם ובמחיאות כפיים ושאר החבורה הצטרפה. מאחורי האוטובוסים נסעו שתי מכוניות פרטיות. כשעבר בשער, פנה נהג המכונית הראשונה לחייל שהוצב שם ואמר, "צריך לזכור משהו חיובי מפה. מהחורבן הזה ייצא טוב". פניו הראו עצב. נהג המכונית השנייה נסע כשמבטו נעול לפנים, משתדל לא להישיר מבט אל אף חייל. ישנם עוד סיפורי פינוי רבים. חברים מהצוות נתקלו בבית אחר שבו ענד גבר מבוגר טלאי צהוב וביקש מהם לקרוע קריעה ולומר איתו תהלים. אבל הסיפור של איילת סנדק גרם לי לחשוב על עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, שקובע כי הצפייה בעולם משנה את התנהגותו. אייל המ"מ טעה - הצלם והכתבת לא היו זקוקים לפרובוקציה כדי ליצור את הסיפור. נוכחותם הספיקה כדי ליצור אותו, והסיפור שצילמו לא היה סיפור אמיתי. אבל אולי ההצגה הדרמטית נתנה לאיילת סנדק פורקן שמנע אלימות. אולי האמונה שהיא פניו של העם היהודי הגאה ברגע של חורבן כבד, וההזדמנות להביע את האמונה הזאת מול מצלמה, חסכו ממנה את הצורך להיות יהודייה גאה מדי ולעשות משהו שעלול היה באמת להמיט חורבן. בלילה סרקנו את היישוב הנטוש. עברה שמועה שכמה ילדים עוד מסתתרים שם. המקום שהפך בן-יום מיישוב חי לעיר רפאים השרה תחושה עצובה. אחרי הגסיסה הדרמטית והרועשת הכל השתתק. רק חיילים הסתובבו ברחובות. נכנסנו לבתים הריקים והסתכלנו. האווירה היתה מוזרה ומכשפת כמו סיור במיצג גדול במוזיאון לאמנות מודרנית. לא היה בית שלא הושארה בו מזכרת. כתובות על הקירות עם שמות בני המשפחה שגרו שם בכיף, או כאלו בגנות ראש הממשלה. הטקס, שרק אנחנו היינו שותפים לו, עתיד היה לחזור על עצמו גם ביישוב ניסנית, שתושביו עזבו בכוחות עצמם. שם, בניסנית, הבתים היו מפוארים יותר, וההרס בהם רב יותר. התושבים ניפצו ארונות מטבח, כיורים ורצפות לפני שעזבו. רעפים נלקחו, אולי כדי לעשות בהם שימוש במקום אחר. באחד הבתים בניסנית נתקלנו בעטיפת הספר "אריק מן הצנחנים" שהוצמדה לאחד הקירות. כל המשפחות ברצועה תלו על הדלת כרזה שקראה לחיילים לסרב לפינוי, וציינה את שם המשפחה וכמה שנים היא מתגוררת ביישוב. במורג צירפו רוב המשפחות לכרזה תמונה גדולה של בני הבית. באחד הבתים נצבעו המשקופים באדום כמו הדם שמרחו בני ישראל במצרים בליל היציאה, בליל מכת בכורות, כדי שיפסח עליהם המשחית. נצר חזני למחרת פינוי מורג נקראנו לפנות את נצר חזני, מושב חקלאי מראשוני היישובים ברצועה. כשהתקרבנו למושב ראינו עשן עולה מכמה מקומות, וכשנכנסנו, לקראת סוף שיירת המפנים, הכניסה נראתה כשדה קרב לאחר לחימה. השער היה שבור, הכביש מלא בזבל, ומכלי אשפה שרופים הושלכו מסביב. נכנסנו דרך ענני עשן. על פי הסכם עם התושבים, שנשמר באופן חלקי, לאחר ההפגנה בשער הם נכנסו לבתים, גם לבתים שתושביהם כבר עזבו. אל הבתים באו חיילים לאקט סמלי של הידברות ופינוי, ולאחר מכן זרמו כל התושבים לבית הכנסת, שם תוכנן טקס פרידה. התושבים ביקשו עוד כי השוטרים יישארו מחוץ לשער, ומפקדי הפינוי נעתרו. כמה מהמפקדים ביקשו לבקר בבתי חבריהם, שכן רבים מבני המושב היו אנשי צוות אוויר ושאר יחידות מובחרות, מה שהוסיף לתחושת אי-הנוחות שלנו, המפנים הג'ובניקים. על המחלקה שלי הוטל להשגיח על השטחים הציבוריים. הסתובבנו בשבילים וראינו אנשים בחצרות מתווכחים, צועקים ובוכים. בין המתנחלים לבינינו היו חיכוכים. ספגנו עלבונות מכל עבר. אזור רחבת בית הכנסת שרץ כתבים וצלמים, והפכנו למטרה נוחה להקנטות מצד אנשים שהתבררו לאחר מכן כ"מחזקים" שבאו לגוש קטיף לפני הפינוי כדי לסייע בהתנגדות. המחזקים לבשו כולם חולצות כתומות שעליהן הכתובת "מי מעז להילחם במלך". אחד מהם, למעשה אחד הגברים היחידים שראיתי שהצליח להתבטא ברהיטות מול פני החיילים השותקות בכל מהלך ההתנתקות, ניגש אל הבנות בצוות ואמר להן שלא יוכלו לגדל ילדים אם הן יפנו את גן הילדים של "נצר". יהיה להן חור בלב. "אתם נחושים ורגישים", הוא פנה אלינו כשהוא משתמש בסיסמת הצבא, ובכך הוכיח שבשני הצדדים רשמו ניצחונות קופירייטינג, "אבל אתם לא מסוגלים". ילד קטן (כמו הנשים, גם הילדים היו חסרי בושה מול החיילים) הסתובב לידינו. "רוצחת", הוא סינן אל אחת החיילות, וחלף על פניה במהירות. הוא גילה בקיאות רבה והביע את דעתו על התנהגותו של אלוף פיקוד הדרום ועל ראש הממשלה. "עכשיו כבר אין לי מוטיבציה ללכת לצבא", אמר. עמדנו ברחבת בית הכנסת והתבוננו בנערה מתקרבת אלינו כשהיא ממררת בבכי, מלווה בשתי חברות שבוכות לצדה בשקט. היא התיישבה בצד, אבל אז קמה וניגשה אלינו, עדיין בלוויית שתי חברותיה. היא היתה צעירה יפהפייה שנראתה כבת 16, אבל כיסוי הראש העיד שהיא נשואה והיא עמדה וקוננה על עתיד בנה. "שמישהו יגיד לי למה!" היא זעקה. "עכשיו פטימה תבשל במטבח שלי", אמרה וגנחה. התחלנו להרגיש מבוכה. צלם טלוויזיה זריז הבחין בהתרגשות ונעמד מאחורי כדי לצלם אותה מקרוב. אפשר היה לחשוב שהצלם ירה בה, כי בשנייה שכיוון אל פניה את המצלמה, הנערה פרצה באקסטזה של בכי וצרחות, ושניות אחר כך נכנסה להיפר-ונטילציה וקרסה. חברותיה תמכו בה והרחיקו אותה מהמקום. נזכרתי שוב בהייזנברג. בחורה נוספת ניגשה אלינו מחזיקה בידה כוס מיץ. "אם אתם עומדים כאן", היא אמרה, "אז כנראה שאתם מלאים בחטאים. אז אני עכשיו אברך על המיץ ואתם תענו אמן - אתם לא מוכרחים, אין כאן כפייה דתית - ואז תהיה לכם לפחות מצווה אחת שתעזור לכם". התחשק לי לסטור לה, אבל שתקתי כמו כולם. כבר כמעט לא קיללו אותנו סתם. גם העלבונות התמלאו בגימיקים. חיילים במחלקה סיפרו אחר כך שאשה אחת ניגשה אליהם והחזיקה מול פני כל אחד מהם מראה שעליה כתוב "נראה אותך מסתכל לעצמך בעיניים". היה משהו מטריד מאוד בהתבוננות באנשים שבשעת משבר בחרו לבטא את כאבם בהדגמות כמו בפרסומת לאבקת כביסה. התושבים שהגיעו בינתיים לרחבת בית הכנסת החלו להתנועע במעגל ולשיר "אם אשכחך ירושלים", "רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם" ועוד שירים עצובים. בהדרגה, רבים מהחיילים המפנים הצטרפו למעגל, ידיהם חובקות את התושבים שעמדו לצדם. שתי מפונות ניגשו לחיילות וחיבקו אותן. שני הצדדים פרצו בבכי. כמה מהחיילים במעגל הזילו דמעה. ולא ברור היה אם התושבים, שמבכים את חורבן היישוב, ראו בנו מחריבים או שרצו לנכס אותנו כקורבנות נוספים של החורבן. אולי שניהם יחד. בצד, מחוץ למעגל, עמדה נערה ג'ינג'ית עם נמשים שלחולצתה הוצמד טלאי כתום. היא התבוננה במעגל המשותף לחיילים ולתושבים ושתקה. ראיתי שהסיטואציה מבלבלת אותה. היא השתייכה באופן ברור לאחד הצדדים והתקשתה להבין את דקויות המשחק. רוב חברי ואני נעצבנו יחד עם המפונים, אבל כמו הג'ינג'ית, בחרנו לעמוד בצד ולהתבונן. הסידור לא מכיל תפילה מסודרת לסיטואציה כזאת, אבל התושבים הרגישו צורך להתפלל תפילה מיוחדת. משהו שייתן תחושה של ספונטניות, תפילת אמת של יהודי לקונו בעת צרה, ועם זאת משהו מעוגן במסורת ההלכתית. הם קראו "אבינו מלכנו", כמו בתענית ציבור או בעשרת ימי תשובה, וסיימו בשמע ישראל ובה' הוא האלוהים של סיום תפילת נעילה ביום כיפור, כנראה משום שזאת התפילה הדרמטית ביותר שיכלו לחשוב עליה, אבל על תקיעת השופר ויתרו. התאכזבתי מהקלישאות. העצב היה אמיתי, אבל דרכי ההבעה היו מבולבלות. זאת היתה אקסטזה דתית שנועדה יותר לאפקט הציבורי מאשר לנפש. הרב מוטי אלון עלה לנאום. הוא היה אז בשיא כוחו - לפני השערורייה, לפני ההגליה לצפון - מורה דרך רוחני, כמעט גורו, עבור חלק מהציבור הציוני-דתי, אותו החלק שאיבד את הסקפטיות היהודית הבריאה ונמשך לכריזמה. על הבמה, השווה הרב אלון את חורבן גוש קטיף שהתרחש באותו הרגע לנגד עיני התושבים ולעינינו, להר הבית החרב שנגלה לרבי עקיבא. "אבל יש הבדל אחד", אמר. "רבי עקיבא חיכה אלפיים שנה כדי להמשיך. אנחנו נמשיך מחר בבוקר. אנחנו יוצאים להפסקת שתייה קצרה. החורבן שנחרב פה היום יהיה הטיט שנבנה בו את העתיד". גם האדם הציני ביותר לא היה מסוגל שלא להתפעל מההתמדה והמחויבות שהתבטאו כאן בשעה של זעם ותסכול. "יש לנו רק בקשה אחת מכם" - הוא המשיך וביקש מהם לסלוח כמו שסלח יוסף לאחיו - "ועתה אל תיעצבו". כשדיבר הרגשתי לא כאחד המחריבים, אלא כאילו התפרצנו למסיבה שבה איננו רצויים. נזכרתי במה שאמר לנו זאב דרורי - הגענו למדינת היהודים ואנחנו לא חלק ממנה. רב המושב הודיע שכעת יתקיים טקס "קריעה" - קריעת הבגד כמו במות קרוב משפחה. דניאל, שעמד לידי, פנה אלי ואמר, "שמעת מה שתי הנשים האלה אמרו?" הוא התכוון לשתי נשים שישבו לפנינו. לא שמעתי. "הזאת שפה אמרה לשנייה שהיא מפחדת לעשות קריעה כי היא לא רוצה להרוס את החולצה, אז השנייה אמרה לה, תקרעי פה בתפר, ואחר-כך תתפרי את זה בבית". התושבים התחילו להתפזר, והילד הקטן שהקניט אותנו קודם עבר ולחץ לנו ידיים. "כל הכבוד לכם", הוא אמר, "הצלחתם במשימה. אבל אני ארדוף אתכם בחלומות שלכם!" ובזמן שהתושבים אספו את חפציהם ועלו לאוטובוסים שיקחו אותם לבתי מלון, כמה מהמחזקים, במיוחד הצעירות שבהם - סירבו לעזוב. שתי בחורות ירושלמיות ישבו ליד האוטובוסים וטענו שהן פשוט לא מסוגלות לקום. הן מחוברות לקרקע. בבית הכנסת נערה אחרת השתוללה והיה צורך לסחוב אותה בכוח כשהיא נאבקת וצועקת "זעקי ארץ אהובה! למה את לא זועקת?" אחד התושבים הוותיקים התרגז עליהן משום שעיכבו את אנשי היישוב באוטובוסים. "יש כאן משפחות עם ילדים שצריכים לישון!" הוא צעק, ואיים על אחת הבחורות שייתן לה בעיטה בתחת אם לא תסתלק. בסופו של דבר גם המחזקים עלו לאוטובוסים ונסעו משם. סוף ימים ספורים אחרי פינוי נצר חזני נקראנו למשימתנו האחרונה בהתנתקות - לחזור למושב ולעזור שם באריזה. פגשנו שם באותם התושבים שראינו יומיים או שלושה קודם לכן ברחבת בית הכנסת. אחרי שקיימו את הטקס, קרעו קריעה ופונו מהיישוב באוטובוסים, הם חזרו למושב כדי לעסוק בפעילות הפחות דרמטית של אריזת כלי מטבח. כמה מהחיילים בצוות התרעמו על המשימה, ולא עזרה גם העובדה שאחדים מהמפונים לבשו חולצות שעליהן כתוב "יהודים גירשו אותי מנצר חזני". אבל לפקודה הזאת היתה חשיבות: היא עזרה לנו ולמפונים להרגיש שהצבא לא היה צד בוויכוח. סיפורה של ההתנתקות הוא סיפור על מאבקי כוחות בדמוקרטיה הישראלית, אבל הוא גם סיפור על משיחיות וחילוניות, על דרמה חברתית, על הורמונים, על צה"ל, על אלימות, על התקשורת, ועל מפגש תרבויות. ברמה הלאומית, אולי הדבר המעניין ביותר בהתנתקות הוא הפער בין המשמעות שהוענקה לה, בין אם בידי מתנגדיה, בידי תומכיה, או בידי התקשורת, לבין משמעותה האמיתית בשטח. הפער כה גדול עד כי גם לאחר מעשה ממשיכים רבים, כמו דמויות מצוירות הנשארות תלויות באוויר לאחר שרצו מעבר לשפת צוק, לראות בה מעין אפוקליפסה, בעוד הרוב שכח ממנה כמעט לגמרי. ובסוף הגיע זמן הטקסים. המג"ד הזמין לפינת הכבוד את הסמג"ד, המ"פים והרס"פים כדי שיקבלו מחיאות כפיים. ביומיים האחרונים לקיום הגדוד כל מה שעשינו היה למחוא כפיים זה לזה ולהשתתף בארוחה חגיגית שנערכה לכבודנו באחד מבסיסי חיל האוויר. לא יצאנו מצולקים. אף מפונה לא רדף אותנו בחלומות. והמפגש עם המתנחלים היה מאלף: מדמויות בטלוויזיה הם הפכו לאנשים חיים, ולפעמים, הם וגם אנחנו, הפכנו מאנשים חיים לדמויות טלוויזיוניות מהלכות. ולא תמיד קל היה לראות איפה נגמרת הטלוויזיה ומתחילה המציאות. ואז עוד טקס סגירת הגדוד, וכמובן טקס פירוק החטיבה בהשתתפות מפקד חיל האוויר. נראה כי השחקנים מתקשים לרדת מהבמה ולחזור לעבודתם מאחורי הקלעים. ושוב מחיאות כפיים.* לקסיקון ההתנתקות הנחיות ומונחים צבאיים שליוו את הפינוי * משימה לאומית * המשימה החשובה ביותר של חיל האוויר השנה * המשימה הזאת תבוצע, בכך אין ספק; השאלה היא כיצד * שימוש בהידברות תוך הקרנת נחישות * בנחישות וברגישות = מקצוענות * רמת התפקוד וההתמודדות * שק הלחצים * סל המשאבים להתמודדות * זה לא אישי * הבלגתי ונשארתי בשליטה * הכנות מנטאליות למשימת ההתנתקות - מעגל פנימי * כללי עשה ואל תעשה בפינוי בית כנסת * צריך שזה ייראה טוב בטלוויזיה * אסור בשום פנים ואופן לכסות את עדשת המצלמה. זה מצטלם גרוע * כוח כתום * מבצע יד לאחים * מבצע פינוי מרצון * מבצע פינוי בהסכמה * מבצע פינוי בכפייה * היום אנחנו נכנסים להיסטוריה ----- כתובת email הוסרה, לבקשת הכותב ---- ג.א. הערות ראשוניות עם הבאת הכתבה רון פרסלר מביא ב'הארץ', ב-06.08.2010, יומן של קצין "מפנה" ב"התנתקות"; קצין מח"א: בכתבה: 'להתנתק מהרגשות להתחבר לזיכרון'. זכרון הקצין המגרש ("המפנה", בלשונו ובלשון יצרני השיח החדש) הוא לכאורה זכרון של צלם. של עיתונאי אובייקטיבי; צופה לא מעורב: לא מנוכר במיוחד, אבל בודאי לא אחד שמזדהה עם האומה והארץ, לא עם ההתיישבות, לא עם הציונות, לא עם האנשים אותם בא וגם לא עם הצדק והמוסר היהודי. ההכנה המנטלית שעבר (בשיוויון נפש), הפעולות שעשה בידיים ממש ושותפותו במצעדי הפלנקס וב"שיח החדש", לא נגעו לו יותר מידי אז, ולא ממש נוגעים לו עתה. גם בעת שנתן את ידו למעשה, וגם היום, הזכרונות מעוררים בו לכל היותר - השתאות. הוא מבין את הטמטום שבכל המעשה, אך רואה זאת כמו מסע לעולם מוזר, לחוויה הזויה, ללא פשר. אך ל"וידוי" זה חשיבות רבה: אש השליחות היהודית והציונית לא מפעמת ברוב הציבור הכללי - גם אם רובו הגדול רחוק מלהיות סמולני ושונא יהודים, ולכן, ניסיון לעורר בחיילים הנמנים על ציבור זה, התנגדות המונית למשימת גירוש - התנגדות שמבוססת על הכרה יהודית ומוסרית, הוא דון-קישוטי. הכרוניקה של העובדות מאשרת את הידוע לצוות המצ"ח, גם מחקר "ההכנה המנטלית" וגם מעדויות חיילים ומפקדים שנטלו חלק במעשה עצמו. העובדות מאוששות גם בהקשר של כלל פרוייקט "ההכנה המנטלית": גם באשר להטלת המשימה והבניית הכוחות, וגם בהקשר להטמעת הניתוק-הרגשי וההתנכרות למגורשים ולכתומים, כדי להשיג ציות רובוטי בביצוע הפקודה. עם זאת, עצם אימות העובדות - חשוב. יתרה מזאת: תפיסת הקצין המגרש את המגורשים ואת התנהגותם, גם בעת המעשה וגם עכשיו - במבט לאחור, 5 שנים אחרי.. חשובה לראייה מפוכחת של יכולות הכתומים - נאמני האומה והארץ. האם.. איך.. ומתי.. ניתן - אם בכלל, לפורר את המכונה הצה"לית השועטת אלי גירוש'. בהקשר זה, חשובים דווקא שלבי הפתיחה: ציוות 'גדוד רקיע', מסגרת הפיקוד הצבאי, וטחינת החיילים למַעֲטֶה הניתוק הרגשי . מוטיב השואה צץ ועולה כאן כל הזמן. מישהו יכול לחשוב שבכך הושגה הצלחה למסע ההסברה הכתום, אך הלקח מהיומן הוא דווקא הפוך: מה שהוג הוא דווקא באנאליזציה של השואה. לא רק שהדַמִיוּת לשואה לא הפחידה, להיפך: היא אטמה את הראש ואת הלב לאסון: כמו שהשואה היא זכרון רחוק ולא חי לסמולן, כך הגירוש הנוכחי. מעל כל, מככב ביומן האבסורד של "לנצח באהבה". מאבק המחאה והנסיון לדבר על ליבו של חייל אדיש - נראה מגוחך ופתטי. החייל, שהוסב בהכנה המנטלית להיות רובוט אטום, משתאה לנוכח הצגות ההסברה של הכתומים והמגורשים העתידיים. הוא לא מבין איך הם לא רואים שנסיונות ההסברה שלהם פתטיים. הוא לא מבין מי המטומטם שחושב שפנייה ל"דתיות" שבו תביא איזושהי תועלת. מהיומן מוכח שהתחננות זו משיגה בדיוק את ההיפך! לפחות לגבי הישראלי האדיש. הנסיון הפתטי והאופי הנשי של מאבק כזה, דווקא מנפח לישראלי אטום את הבטן: הוא "הלוחם" מול ילדות בכייניות, כאשר מול ילדות ובכי הוא כבר מחוסן. יתרה מזאת, מאבק נשי כזה נותן לחייל אטום תחושה שזו הצגה לתקשורת. גם עכשיו, 5 שנים אחרי. ככה לא מנצחים.

 
 






צור קשר | דוח המצ"ח: 'ההכנה המנטלית ל"התנתקות" ושברה בצה"ל'


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS